"אלה כרגע חיי", ספר שיריו השני של דרור בורשטיין, רואה אור שבע-עשרה שנים אחרי פרסום ספר שיריו הראשון, "פירות | גט", שבע-עשרה שנים שבהן בורשטיין מיעט לפרסם שירה אך הפך לסופר פורה ואהוב ועורך שירה משפיע. יש משהו מעורר כבוד ביכולתו של בורשטיין לנוע בביטחון הן בעולם הפרוזה, בעיקר כיוצר, והן בעולם השירה, בעיקר כעורך. פעם היו בעולמנו הרבה יותר דמויות כאלה, שמצליחות לחוש בנוח בשתי ההמיספרות של היצירה הספרותית. עם הזמן השירה והפרוזה הלכו והתרחקו זו מזו, ונותרו רק מעט שעדיין רוצים ויכולים לחבר ביניהן, כמו דרור בורשטיין, למשל.
והנה, אם שואלים מה ההבדל העקרוני בין ספר שיריו הראשון של בורשטיין לספר שיריו השני, כלומר מה קרה בשבע עשרה השנים האחרונות לבורשטיין כמשורר, התשובה די ברורה. בעוד ספר שיריו הראשון הכיל שירים ארוכים למדי, עם נטייה להתפזר ולרחף על הגבול שבין שירה לבין סוגים שונים של פרוזה – בדיונית, עיונית, דרשנית, אוטוביוגרפית, דתית וכו' – הספר החדש כולו שירה. אם שירה היא זהב, הרי שבספרו החדש זיקק בורשטיין את זהב השירה מסיגי הפרוזה. ואכן, שירי הספר החדש הם בדרך כלל קצרים ופיוטיים עד מאוד, ולמעשה: רובם המכריע הם שירי הייקו.
מה יותר שירה מהייקו? מה יותר מזוקק מהייקו? ההייקו הפך במהלך 120 השנה האחרונות, מאז שיצא למסעו מיפן הזן-בודהיסטית למרחבי הפיוז'ן והניו-אייג' של התרבות המערבית, לז'אנר המזוהה ביותר עם תמציתה הנצחית-לכאורה של השירה, עם צורתה הטהורה ביותר, עם טבעה הראשוני, המקורי, הבלתי מושחת. אלא שבמעמד הזה טמונה גם סכנה גדולה, שכן ברגע שמשהו נתפס כ"טהור" או "מקורי" סכנת הזיוף שכרוכה בו גדלה. ולכן הייקו הוא לא רק סמל לשירה טהורה או מזוקקת, הוא גם סמל לשירה מלאכותית ומזוייפת. כל מי שרוצה לברוח מהמימדים הריאליסטיים והמחוייבים של אמנות השירה – מהזיקה שלה למוסר ופוליטיקה, לזיכרון היסטורי ותרבותי, לסכסוכים חברתיים, לרגש אלים ומתפרץ, לתשוקה, תסכול, כעס – מוצא מקלט בנווה המדבר הענוג והרוחני, המתוק כל כך, של ההייקו.
בורשטיין מודע כמדומה למלכודת הזאת, ומגיב אליה בשתי דרכים. ראשית, הוא מקפיד מאוד על איכות שירי ההייקו שלו. אפשר לנחש שהוא כתב במשך השנים שירי הייקו רבים מאוד, שזה מין תירגול לשוני קבוע אצלו, אלא שבספר כונסו רק שירי ההייקו היפים ביותר שלו, אלה שמצליחים לאזן בדייקנות מופתית בין חושניות לחוכמה. למשל: עץ נע בחושך – / לפני הרבה שנים / שמעתי כאן שחרור. והספר מלא בדוגמאות נוספות לשירי הייקו מצטיינים כאלה, מלוטשים להפליא.
אלא שבורשטיין אינו מסתפק רק בהקפדה על איכות ההייקו, אלא גם מנסה להתמודד במישרין עם מה שאפשר לכנות מלכודת ההייקו, כלומר עם סכנת הזיוף הכרוכה בו. למשל, בשיר שפותח את הספר: פרפר לילה מת / שהינחתי על התריס / מתנער ועף / בחזרה הביתה. אפשר לשאול על מה בדיוק השיר הזה רוצה לספר לנו: על רגע פלאי של שיבה, שבו פרפר לילה מצליח לקום לתחייה ואולי להאסף אל אבותיו, או להפך: על גוויה שמעמידה פני חי. וזו השאלה העיקרית שהספר שב ושואל: האם צורת ההייקו עדיין שומרת על כוחה כמקור חיים, או שכל מה שנותר ממנה היא רק רוח רפאים ספרותית, "פרפר לילה מת"? ומה שהספר שואל על ההייקו, דומה שהוא שואל על שירה בכלל.
דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי, אבן חושן