"אושר ושמחה" הוא אחד הספרים החידתיים והזוהרים ביותר של המשוררת לאה איילון, שהתחילה לפרסם בראשית שנות ה80, בלטה מאוד בשיריה האנרגטיים, הפופיים, רוויי התשוקה, אבל הלכה ונדחקה לשולי תשומת הלב הספרותית בשל נאמנותה לצורות היפר-מודרניסטיות (ואולי דווקא פוסט-מודרניסטיות) קשות לפיענוח, מסתוריות כמו זן חייזרי של פרחים, מין סחלבי שירה שנדדו מכוכב אחר. שם הספר, "אושר ושמחה", מדגיש את הצד הזוהֵר בספר – זוהַר כמו-הוליוודי, אמריקאי מאוד, כמו של הפי-אנד נצחי – שמשום מה השתבש, הסתבך ונתקע במלכודות של עברית זוהרת לא פחות, אם כי זרה ונפתלת.
כל שירי הספר קרויים "אושר ושמחה" והם ממוספרים: מ"אושר ושמחה 1" עד "אושר ושמחה 84". ובאמת, הספר דומה קצת לחגיגה, מין מסיבה בלתי פוסקת, כזאת שמתעקשת להימשך בכל פעם שהיא קורסת, ואולי לא בדיוק מסיבה אלא מין יריד או פסטיבל של דימויי אושר ושמחה: לונה-פארק שמורכב ממתקנים מילוליים שתפקידם לענג ולשמח ובכל זאת יש בהם משהו חורק וחורך, כמו סיוט שעשוי כולו מסימנים ועקבות של אושר ושמחה שאינם מובילים לשום מקום, ואולי אפילו מובילים לגיהנום, אם כי לגיהנום שמח ומאושר למדי.
מנקודת מבטה של השירה הישראלית יש בספר זרות משולשת. קודם כל בגלל הנוף שנפרש בספר, נוף אמריקאי במפורש, כלומר בלתי ישראלי בעליל, שהוא לכאורה מוכר וידוע, מי לא נחשף לטלוויזיה אמריקאית או קולנוע אמריקאי, ובכל זאת מדובר באמריקה משונה מאוד, כאילו היא מצולמת מקרוב מדי ומרחוק מדי בעת ובעונה אחת. שנית בגלל העברית, שהיא דווקא ישראלית ושורשית מאוד, ולפעמים זוהרת, אלא שמשהו בלוגיקה או בדקדוק שלה, הכמו-אמריקאיים, מפליא בכשרונו להטעות, לתעתע, להסתיר, לפרק, להימתח ולהתכווץ בתצורות שאפשר להסביר אך קשה למדוד. ושלישית בגלל אוצר המילים התיאולוגי המיוחד שמאפיין את שירתה של איילון, שיש בו לא מעט תכנים שקשורים לפולחן היהודי, למועדים, לתפילה, לבית הכנסת, שגם הם לכאורה מוכרים, אבל כמו כל דבר אחר בספר זוכים לאפיון מבלבל, אחר, אמריקאי, ובעצם יהודי-אמריקאי: יהדות בטעם "כעכים עם לקס", כמו שאיילון רומזת ב"אושר ושמחה 3".
אפשר להדגים את הזרות הזאת באמצעות החיבה של איילון למאכלים ומשקאות, הרי אין מסיבה או חגיגה בלעדיהם, ואצל איילון הם לעיתים קרובות אמריקאיים, אבל ההקשר העברי שעוטף אותם מעניק להם מין חזות מדע-בדיונית מפליאה: צ'יפס טבול בשוקולד, וקלתיות חלב, וארנב עם מחית, ונחשי סוכר, וצמידי סוכר, וחישוקי סוכר, ועוגות דגים, ודג זהב חתוך לשניים, ואפרסמוני יששכר, ועוגת מתיתיהו, וביצי פסח, אולי פסחא, וקולה פחוסה, וקומקווטים, וקוואקר, ושימורי בוטנים, ומעויני בוטנים, ומקפא בוטנים, וחמוציות צורבות ומרות לקוקטייל, ולפעמים סתם דלעת ופאי וקרמשניט וקלופס, וכאמור גם לקס, ולימונים ופריחת הדרים, והרבה דבורים, כלומר דבש.
מפתה להבין את הספר בעזרת מה שידוע על שירתה של איילון מספריה הקודמים. תמיד היתה לה חולשה לדימויי אושר ושמחה ולגלגל העינויים שכרוך בהם – הכמיהה שהם מעוררים, ההחמצה הגורלית שהם מובילים אליה, האבל על ההחמצה הזאת אך גם ההשלמה עימה – אבל הספר החדש כל כך חזק ומפתיע שמוטב להשאיר את מלאכת הפרשנות לחוקר חרוץ שיעקוב בסבלנות אחרי כל הרמזים, ובינתיים להתענג על יופים הסודי של השירים עצמם, שמזכיר מה שירה יכולה להיות כשהיא לא מתעקשת להיות מובנת או לעורר הזדהות מיידית, ובכל זאת הולכת רחוק כדי לחפש ולמצוא אושר ושמחה.
לאה איילון, אושר ושמחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד