ספר שיריה החדש של אפרת מישורי, ,"Thinkerbell" הוא ספר על פרידה, גירושין, כישלון, בדידות, אובדן, ריקנות, העדר, אלא שהמילה הקטנה על היא מתעתעת, שכן זה לא בדיוק ספר על כישלון וריקנות אלא ספר שמנסה לשקף את הכישלון והריקנות שנכפים על השפה והשירה – כלומר על שפתה ושירתה של מישורי – כאשר היא מנסה לשקף את מה שאבד לה. בעצם זה ספר שחושף שאלה: האם אפשר בכלל לשקף את מה שאבד ואולי מעולם לא היה, כלומר את האהבה והאהוב ותחושות הבית והשייכות והממשות שהעניקו, לאחר שכל אלה התגלו כאשליה, כהשתקפות נטולת ממשות, כשגיאה? האם אפשר בכלל להתאבל עליהם? אומרים שאין טעם לבכות על חלב שנשפך, אבל מה בדבר חלב מדומה, או גרוע מזה: חלב שהתגלה כמים או כחומץ, כלומר מעולם לא היה? האם עליו יש טעם לבכות? האם אפשר בכלל? ואיך?
ומבחינה זו מתבקש לומר ששירי "Thinkerbell" עוסקים בדברים קצת יותר מוחשיים מריקנות או העדר. הם עוסקים באבל, בכי, כאב. "הכאב אינו מסוגל להיכנס בדלת הנפתחת עבורו בשפה", כותבת מישורי באחד משיריה. ובשיר אחר: "הבכי מתחבא מאחורי סיבתו". מתברר שמעברה השני של דלת השפה – אולי עמוק בפנים, כלומר בתוך המשוררת; או להפך, הרחק בחוץ, כלומר אצל האהוב שפקע כבועה – יש כאב ובכי, אבל כשנפתחת להם הדלת לשפה, זו שאמורה לאפשר לכאב להיכתב ולבכי להישמע, הכאב נתקע והבכי מתחבא. משתררת שתיקה, ריקנות, דממה.
לא דממה מוחלטת, כי בינתיים נכתב שיר. השיר הוא הדלת שהכאב אינו מצליח לעבור דרכה, ובכל זאת משהו כן מצליח לעבור, אבל מה? אולי בבואת הכאב. לכאורה זה הגיוני, כי אם האהבה לא היתה אלא תעתוע, כלומר רק בבואה של אהבה, יתכן שגם הכאב אינו אלא תעתוע, כלומר רק בבואה של כאב. ולכן כשקוראים שיר של מישורי מגלים שלא מדובר בדלת שנפתחת, לא בדיוק, אלא במשהו שדומה יותר לראי, למשטח מלוטש שתפקידו ללכוד בבואות.
ואכן, יש משהו צורני או מוצרן, כמעט פורמלי, גיאומטרי ואולי אופטי, בשיריה של מישורי: משהו חד ומלוטש כמו ראי. משהו שמישורי מתארת בשיר נוסף, מבריק ומבהיק במיוחד, כ"חד אבל לא משמעי". הראי – כלומר שירתה של מישורי – הוא משטח ששואף להיות חד וחלק ככל האפשר, נטול כל עובי או עומק, ודווקא משום כך משתקפים בו מעמקים בלתי מוגבלים, כאלה שבבואות יכולות לרחף בהן: הבבואה של הקורא/ת, למשל, או של האהוב/ה והאהבה, ובעיקר של האבל והכאב על אובדנם: כולן שם, בראי, למרות שהן כמובן אינן שם אלא מחוצה לו, שכן על הבבואה אפשר לומר את מה שחדווה הרכבי כתבה עליה פעם בצמד שורות שהמילה "מראה" מופיעה בו שלוש פעמים: "המראה אשר מראה שהיא איננה / מראה שהיא נמצאת".
ועכשיו אפשר לשאול בכל זאת איפה הם בדיוק, הבכי והכאב, ומה קרה להם, והתשובה היא שהם לא ברחו לשום מקום, אלא שמשהו בסיסי השתנה בהם כשהם נלכדו ברשת הבבואות של שירת מישורי: הם הפכו מזעקה לצורה, מגלי קול לקרני אור, מרעידת אדמה לתבנית מילולית שקופה וצלולה. ובכל זאת הם מותירים אחריהם מין הד – עוד בבואה, אבל כזאת שקשורה לקול ולא לאור – מין צליל של חריקה, דומה קצת לאנחה, שנשמע כשהשיניים והשפתיים נחשקות והבכי הופך לצורה, וכדאי לקרוא את שיריה של מישורי כדי להאזין לאנחה הזאת.
אפרת מישורי, Thinkerbell, הוצאת הקיבוץ המאוחד