ישראל בר-כוכב, שמועות

פורסם בתאריך 10 ביולי 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ישראל בר-כוכב התחיל לכתוב בשנות השבעים, וכעת רואה אור ספרו התשיעי – הספק לא רע בכלל. בקהילת השירה הישראלית יש לו שם טוב, של משורר רציני, אבל הוא מעולם לא הצליח לפרוץ או לבלוט. הוא מאלה שלא מתמקמים במרכז המפה, אבל גם לא נדחקים לשוליים או חוצים את הגבול כדי להתייצב בגאווה מתריסה מחוץ למחנה.

אולי הוא לא בולט משום שהוא לא רוצה לבלוט. גם כאשר התכנים של שירתו אפלים או קיצוניים מבחינה רגשית – ויש לא מעט שירים כאלה בספרו החדש – מגמתו העיקרית היא להצניע ולהפנים אותם. הוא כותב שירה מעודנת מאוד, בעברית שמרנית ואפילו מוגבהת במקצת, שיש בה גם משהו זהיר, סגור, לא מתמסר. הצירוף הזה, של שמרנות לשונית עם נטיה להתכנס אל תוך מרחב פרטי ומעורפל של משמעויות, יוצר מין מעטה כפול ששיריו מסתתרים בתוכו מפני הקורא.

כשמקלפים את המעטה מתגלה שירה עצובה מאוד. העצבות נוכחת ברוב שירי הספר, וביניהם גם בשירים היפים והצבעוניים שפותחים אותו, ועוסקים בזכרונות ילדותו של המשורר מגבעתיים של שנות החמישים והשישים. למרבה הפלא גם העצב, בדיוק כמו המעטה שמכסה עליו, כפול. מצד אחד זאת לא היתה ילדות מתוקה במיוחד – היא הנחילה למשורר רגשות קשים של בדידות וחוסר אונים, שהומתקו בנטייה לברוח למחוזות חלום מיתולוגיים. מצד שני היו בה לפחות מחוזות החלום האלה, אך מתברר שגם הם אבדו יחד איתה, וליתר דיוק נדדו לאן שהיא נדדה – אל מעמקי העבר הרחוק. תחשבו על זה: ילדות לא טובה במיוחד, שגם הטוב שהיה בה מת ונקבר.

טבעו הכפול של העצב, נטייתו לשחזר ולבסס ולשקף את עצמו, בולטת לא רק בשירי הילדות. כמעט כל שיר בספר משרטט את הכפילות האכזרית של הכאב והאובדן, שקשורה אולי לכפילותם של החלום או הכמיהה – הם נולדים מתוך כאב ואובדן וסופם להתנפץ אל תוך כאב ואובדן. ואולי, במובן מסוים, כל שירי הספר הם שירי ילדות, כלומר שירי התבגרות, שמתמודדים עם נטייתם של חלומות להתנפץ ומדגישים את הצורך לאמץ גישה מפוכחת וטרגית כדי לשרוד את ההתנפצות הזאת. מיאוש אנו באים ואל יאוש אנו הולכים, ולכן גם ההליכה עצמה, תנועת הלב המבקש להיפתח, תנועתן של האהבה או התקווה, רוויה אצל בר-כוכב בעצב מר, נטול נחמה. את שירו "חצוצרה" הוא מסיים בניסוח תמציתי של תמונת העולם שלו: "העולם הוא דו-שיח / בין קול ניחר / ואוזן חרשת." שירי הספר משחזרים שוב ושוב את הדיאלוג היסודי הזה: קריאה לעזרה שמקורה במצוקה גדולה, וסופה הידוע מראש הוא מפח נפש.

קשה לי לנסח בביטחון מה בדיוק בר-כוכב מנסה לומר לנו בשיריו. מקורו של הקושי הוא ביחס הלא ברור בין תמונת עולם הקודרת שלו, המנוסחת בעיקשות ובתקיפות רבה, לבין הנטייה שלו לעצב אותה במבנים לשוניים מעודנים כל-כך, מאופקים, מרוסנים, כמעט הרמטיים לפעמים, מבוצרים בתוך עצמם. ייתכן שמקורה של האסתטיקה הזאת הוא ברצון להבליע את הקול הניחר בתוך האוזן החרשת: להגן על הקול מפני חרשותה של האוזן ועל האוזן מפני תובענותו של הקול. שירתו משמיעה זעקה שויתרה על הסיכוי להישמע, זעקה שמושמעת באיחור גורלי, אחרי שהכל נסגר ונחתם, ולכן היא נאחזת בעצמה והופכת למין מלמול תהילים או שריקה בחושך, שתפקידם לנחם את המהלך בגיא הצלמוות של החלומות המתנפצים ובעיקר להשרות עליו ביטחון: הכל בסדר, היאוש עדיין כאן.

bar-kohav

ישראל בר-כוכב, שמועות, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 10 ביולי, 2009 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על ישראל בר-כוכב, שמועות

סברינה דה-ריטה
29 בספטמבר 2010

יופי של כתבה
שמעתי את ישראל בר כוכב היום
באירוע לרגל פסטיבל הסרטים בחיפה
האיש מיוחד ונבון
האם אתה יודע איך אפשר ליצור איתו קשר?
תודה

סברינה

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון