שרון אס, מוזיקת הנתיב הרחב

פורסם בתאריך 10 ביולי 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

את שירתה של שרון אס מניעה תשוקה גדולה לשוב אל המקור האבוד של התרבות והשירה, כלומר אל המיתוס, ולהעניק לו חיים חדשים. במילים אחרות: אס רוצה לכתוב מחדש, ובשפתה שלה, משהו שדומה בראשוניותו לעלילות גלגמש או לאודיסיאה. היא יודעת שזה בלתי אפשרי, שזמנם של המיתוסים ההם חלף, אבל הידיעה לא מרפה את ידיה. להפך: כמו משוררים מודרניסטים רבים לפניה היא מאמינה שדווקא כעת, אחרי שהמיתוסים הפכו לרוחות רפאים, אפשר למשות את נשמתם התועה מתהום הנשייה, ולהעניק להם צורה חדשה, פוסט-מיתולוגית. והנה בספרה החדש, החמישי, "מוזיקת הנתיב הרחב", היא מצליחה סוף-סוף להגשים את תשוקתה ולעשות את הבלתי אפשרי: לרדת כמו גיבור או משורר מיתי אל השאול, ולחזור כדי לספר מה למדה במסעה.

את "מוזיקת הנתיב הרחב", שהוא ללא ספק הצלול והמרשים בספריה, כתבה אס בעקבות מות אביה, ויש בו שתי יצירות בלבד, שאפשר לראות בהן שני חצאים של שלם: הפואמה "אינלושם", מעין סיפור מסע מיתולוגי שאחד מפרקי הפתיחה שלו מצורף לרשימה, ומחזור התפילות והתהילות "שירי מחסה". האבל על האב נוכח בשתי היצירות ומעניק להן מיקוד ועוצמה, אבל בשתיהן האב ומותו אינם העיקר. למעשה האב כמעט לא נוכח בספר: אין לו דמות, אין זכרונות מחייו, ושמו אינו מוזכר. המטרה היא לא להיזכר בו, אלא לתרגם את מה שנותר אחרי לכתו משפה אוטוביוגרפית לשפה מיתולוגית, ובעצם פוסט-מיתולוגית: להפוך את מות האב למבחן שעל המשוררת לעמוד בו בדרך למה שממתין לה לא רק מעבר לאב אלא מעבר לכל גיבורי המיתוסים של העבר – משהו שלכאורה אין לו שם.

מיהו זה שאין לו שם? כדאי לזכור שלאב עצמו יש שם, ואפילו לאלוהים שאמור לנחם על מותו יש שם, כנאמר בקדיש: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. בעצם זהו הנכס המשמעותי ביותר של האב או האל או הגיבור המיתולוגי: שמו, זכרו, תהילתו. אפשר איפוא להניח שמה שהמשוררת מכנה "אינלושם" הוא מה שנותר אחרי שנוטלים מהם – מהאב, האל, הגיבור – את שמם או צלמם, כלומר את מה שהעניק להם קביעות וזהות, ובודקים מה נותר. ומה שנותר זו הנחמה שהם התיימרו להעניק בחייהם, ובדרך פלא אינה נעלמת גם אחרי מותם. המת מת, אך המתאבלת ממשיכה לחיות, וכל עוד היא חיה שמור לה אוצר בלתי נדלה של נחמה – הנחמה בגופה שממשיך לסבול ולהתענג, לזכור ולשכוח, להשתוקק ולכתוב שירה.

זה מה שהמשוררת למדה במסעה בעקבות אורפיאוס ואביה. שוב ושוב היא שואלת את עצמה "לאן את הולכת?" ויש לה לא מעט תשובות מפתיעות לשאלה, אך מפתיעה מכולן היא התשובה: "אני חורשת את פניהם של המתים". קשה שלא להתרשם מהאלימות הגלויה והנועזת שיש במילים האלה, אלימות שהיא אולי נחוצה למי שרוצה להתנחם באמצעות פירוקו של הקונקרטי, זה שיש לו שם, לטובת משהו שהוא לכאורה רחב ונשגב ממנו.

אלא שאין דבר שאין לו שם. גם "אינלושם" זה שם, ואפילו שם יפה מאוד, מה גם שמעבר לו מהדהד שמה של המשוררת – גיבורת הפואמה "אינלושם", ומי שהמשוררת מברכת בהמנונות הכלולים במחזור "שירי מחסה", שאינם אלא שירי תהילה למשוררת עצמה: הגיבורה המיתית שירדה לשאול כדי להיפרד מאביה ומהמחסה שהעניק לה, והצליחה לעלות ממנו לארצם של "החיים הדבקים בחיים" כדי להעניק להם מחסה משלה. ואולי זה מה שאס מנסה לרמוז ב"מוזיקת הנתיב הרחב" אך מעדיפה לא לנסח במפורש: ששם האב צריך להתפוגג כדי ששם הבת יתפוס את מקומו.

אס-001

שרון אס, מוזיקת הנתיב הרחב, אפיק הליקון

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 10 ביולי, 2015 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון