דפנה שחורי, מערכת הפעלה

פורסם בתאריך 19 ביוני 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כמו משוררות רבות בדורה ובדור שקדם לו, גם דפנה שחורי נאלצה לפלס לעצמה דרך בצילן של שתי משוררות משפיעות מאוד: וולך ורביקוביץ'. שתיהן הוכתרו לנסיכות השירה הישראלית כבר בשנות השישים, ומאותה סיבה: משום שבשירהן המוקדמים הן הצליחו להסוות את העוצמות המהפכניות של יצירתן בתוך נופים לשוניים צבעוניים, פתיניים, רבי קסם – פנטסטיים-ארכאיים אצל רביקוביץ' וסוריאליסטיים-פרועים אצל וולך. במעטה הצבעוני והמכושף הזה היה משהו מתעתע, אולי אפילו מוליך שולל, ושתיהן ויתרו עליו בהמשך דרכן לטובת שירה הרבה יותר חשופה, אבל בינתיים דור שלם של אוהבי ועסקני שירה – קוראים, כותבים, מבקרים ועורכים, רובם ככולם גברים – קנו את הכזב המתוק שוולך ורביקוביץ' מכרו להם, ולמדו לזהות שירת נשים עם נטיה לפנטזיה וסוריאליזם.

סיפור דומה מאפיין גם את תהליך התפתחותה והתקבלותה של שחורי. היא פרצה לשירה העברית בשלהי שנות השמונים כבת חסותם של צמד פטרונים ספרותיים: עורך "עכשיו" גבריאל מוקד והמשורר דוד אבידן, ששחורי נישאה לו ב93, כשנתיים לפני מותו. כל זה קרה לכאורה לא מזמן, לפני עשרים וכמה שנים, אבל הכל היה שונה אז, בעיקר משום שנקודת המבט המודרניסטית-גברית שמוקד ואבידן התימרו ליצג עדיין שלטה באותן שנים בשירה הישראלית. שחורי, במובן מסויים, קיבלה את הדין: היא כתבה שירים שמוקד יכול היה לתייג כ"סוריאליסטיים": כאלה שמציירים "נופים צבעוניים המזכירים סיפורי אגדות", מבטאים "דינמיקה של נעורים", ומתאפיינים בהיאחזות תמימה ואופטימית "באיים של שלום ויופי".

כל האפיונים האלה הופיעו בגב ספרה השלישי של שחורי, "חשבתי לגרוב גרבי לילך", שראה אור ב2003 בעריכת מוקד, וכולם שגויים לחלוטין. שחורי כתבה כבר בראשית דרכה שירים שמבעד למעטה הכמו-סוריאליסטי הדקיק שעטף אותם ניכר ריאליזם רגשי וחושני חד וחודר, חשוף ולפעמים אף אלים. היה שם משהו הרבה יותר מתעתע ומתוחכם ממה שמוקד ובני דורו יכלו או רצו לזהות. וצריך לומר שהמתח הזה אפיין את שירת הנשים העברית מראשיתה, מאז רחל ולאה גולדברג – העמדת פנים צנועה ומתוקה כביכול, "נשית", שנועדה לעדן ואולי אפילו להסתיר תחכום רגשי ודייקנות פואטית שלא היה להם תקדים או מענה בשירת הגברים העברית.

אולי לא במקרה ציר המשמעויות העיקרי בשני ספריה האחרונים של שחורי, "גולדפיש" מ2008 ו"מערכת הפעלה" שראה אור לפני כמה שבועות, הוא פרידה. בצד הגלוי יותר של השירים, הביוגרפי, זוהי פרידה מגבר, שיש בה לצד כאב גדול גם תחושה מסתורית של שחרור ולידה מחדש, אבל ברמה עמוקה יותר, פואטית, זוהי פרידה מהמעטה המתנחמד והמתגונן, הכמו-סוריאליסטי, שכיסה לפעמים את שיריה המוקדמים ותעתע כל כך במוקד. הריאליזם שלה הרבה יותר גלוי ואסרטיבי עכשיו, ומעניק לשיריה החדשים כוח ויופי שמאפשרים לפרש בדרך הרבה יותר קשובה לא רק אותם אלא גם את שירתה בכללה.

השינוי בשירת שחורי התרחש בשני שלבים. ב"גולדפיש", לפני שבע שנים, עוצבה הפרידה כתפנית חדה בתפיסת עולמה של המשוררת, וכחוויה מזעזעת של נטישה והיקרעות. בספר החדש הכל הרבה יותר מופנם ומאוזן. ההרגשה היא ששחורי לא רק שרדה את המשבר אלא גם הצליחה לחזור לאחור ולמצוא, כמו בשיר המצורף, את מי שתמיד הייתה, והפעם ללא הצללים שהטילו עליה נקודות מבט זרות. השירים מציעים גרסה מעודכנת, הרבה יותר צלולה ומשוחררת, של הפואטיקה שאפיינה את כתיבתה מנעוריה בשנות השמונים ועד היום, ושחורי ממשיכה להתמודד בהם עם הקונפליקט שריתק אותה מאז ומתמיד – הקונפליקט בין כמיהה נואשת לקרבה לבין הבדידות והאלימות שהכמיהה הזאת משתדלת להסתיר או מאיימת לחשוף.

סבתא (2)

דפנה שחורי, מערכת הפעלה, פרדס

תגיות: , , , ,

יום שישי, 19 ביוני, 2015 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון