עמיחי חסון, מדבר עם הבית

פורסם בתאריך 15 במאי 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

עמיחי חסון – משורר צעיר, בוגר ישיבת ההסדר בעתניאל, עיתונאי, סטודנט לקולנוע – עסוק מאוד במורשת המשפחתית הכפולה שלו, האשכנזית-טריפוליטאית. במחזור "דיוקן משפחתי חדש" הוא מנסה למצוא סיפור שיחבר בין החלקים שלה, ובמבט ראשון הסיפור הזה נשמע מאכזב במקצת, כי נדמה שהפיתרון של חסון הוא ללכת בין הטיפות: להסביר שהוא מנוכר ומחובר במידה שווה לשני החלקים, ולכן הוא מעדיף להקים משפחה משלו, ישראלית, ולהעביר את החידה לדור הבא. הכיוון הזה מתחזק לכאורה בשירים נוספים בספר, שניכרת בהם תשוקה גדולה לשכוח, להתחיל מחדש, משום מקום, לא מלוב או ליטא או ניו יורק אלא פשוט מכאן, מרגע זה. להיוולד כמו אליק מן הים. להיות אפילו מין משה רבנו חדש, שמעדיף לממש את זהותו המצרית במקום להסתבך עם זכרונות עתיקים שמעניקים לו שורשים בארץ אחרת. ויש לחסון משל נוסף, לא פחות מרחיק לכת, לתשוקתו לשכוח: אולי, הוא אומר, הוא נולד ממש על קו האמצע בין כל הזכרונות, ולכן מותר לו להיות מין אדם קדמון, שמקים לעצמו שושלת חדשה לגמרי.

הצד המסתורי והשאפתני במשלים האלה – משה רבנו חדש, אדם קדמון חדש, העמידה על קו האמצע – מסגיר משהו שונה מאוד מהתשוקה לשכוח. מה שמעסיק את חסון אינו קשור לזיכרון ושכחה – ברור שהוא זוכר, זוכר הרבה מאוד, לפעמים הוא מרגיש שהוא זוכר יותר מדי – אלא לשאלה מה לעשות עם כל הזכרונות האלה ואיך למצוא מקום בתוכם. כמו השיר שהסבא שלו מזמזם כשהם מתנשקים: "אַלְקַלְבִּ קַאל – אֵיה אַלְעַמַל": הלב אמר – מה עושים?

השאפתנות המסתורית של חסון ניכרת גם בדרכים אחרות: למשל בשיר "רשימו", שבו הוא מעמיד את עצמו בצילם המשותף של הרב כמוס נחאיסי, מעמודי התווך של קהילת יהודי טריפולי בשנות ההגירה לארץ, ושל ביאליק, גדול המשוררים האשכנזים. והיא ניכרת גם בעניין העמוק של חסון בשאלות של ירושה, שושלת, כס, שרביט, כתר. אפשר למצוא בספר הביכורים שלושה משלים שונים על מלך שאיבד את המלוכה למתחזה: האגדה על שלמה ואשמדאי, "מעשה מבן מלך ובן של שפחה שנתחלפו" של ר' נחמן, והצמד שנרמז בשיר המצורף – מלך הכבוד ומולך הכסף והממון. וברור שחסון שואל את עצמו מה תפקידו בסיפור: האם הוא בן המלך האמיתי, זה שהירושה הכפולה נועדה לו, או שהוא מתחזה? האם הוא יצליח להיות נאמן גם לנחאיסי וגם לביאליק, או שהוא צריך למצוא דרך לעקוף אחד מהם?

זוהי שאפתנות שנבהלת מעצמה, חושדת בעצמה, מתרגמת את עצמה מייד לצניעות ולזהירות, ולכן היא מסתורית ומעניינת כל כך. כמו בשיר "מונולוג בנשף הלבן", שחסון מסביר בו שתחושת הזרות שלו כמזרחי במה שהוא מכנה "הנשף הלבן" – רמז לדומנננטיות האשכנזית הן בציונות הדתית והן בחברה הישראלית בכלל – מעוררת בו מתח חריף שהוא לא יודע מה לעשות איתו, "לשתוק לצרוח או לבכות בשמחה", ולכן הוא הופך אותו למין טראנס של התרסה, מבוכה, שחרור והתעלות.

מתח שמקובל לפרש כחברתי או פוליטי הופך אצל חסון מצד אחד לחוויה פנימית לגמרי, שמתורגמת לשפה פרטית ונעלמת במחשכי התודעה, ומצד שני לחוויה מיסטית, חובקת כל ופורצת גבולות. כאילו מדובר בסוד מסוכן, שגם כשחושפים אותו צריך לדעת להסתיר חלקים ממשמעותו, אחרת עלולים להתפרק. מה שנראה לפעמים כזהירות, או כהליכה בין הטיפות, הוא ביטוי חד ועמוק לקונפליקט שכדי להתמודד איתו צריך להרחיק לכת ולמצוא למענו שפה מיוחדת, שפת סוד, שפה שחסון נאלץ להמציא בכוחות עצמו – השפה האשכנזית-טריפולטאית.

ami.png

עמיחי חסון, מדבר עם הבית, אבן חושן

 

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 15 במאי, 2015 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

3 תגובות על עמיחי חסון, מדבר עם הבית

הידי
10 ביולי 2015

השיר על רמי לוי חזק ביותר

אבנר חזן
2 באפריל 2017

קריאה יפה של שירי הספר, במייחד תפס גם אותי העניין בשאלות הירושה והמלך. יש כאן שיר טוב שלו שמסביר את העניין בפרויקט של התאגיד:

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון