שרה כוי, מלכת הזמנים העצובים

פורסם בתאריך 16 בינואר 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

איור הכריכה של "מלכת הזמנים העצובים", ספר הביכורים של שרה כוי, לקוח מקלף טארוט: הקלף של מלכת החרבות. מאחור, בגב הכריכה, כתוב שזהו ספר "בשל ומפתיע, שרובו שירי אהבה". וזה נכון. גם הבשלות וההפתעה – כוי היא משוררת נפלאה, מגובשת ומקורית, חדה כתער – וגם הדגש על אהבה. אלא שזוהי אהבה משונה מאוד, פרדוקסלית, אהבה שנמתחת עד לקצה ומעבר לו, ומגייסת את כל עוצמתה כדי להתבטל, להעלם, להתחלף במשהו אחר. אפשר לשער שלמלכת החרבות – שיש לה קיום כפול בספר, שכן היא מתגלה הן בדמות המשוררת-האוהבת והן בדמות האהובה הבלתי מושגת, הדומה לחרב מתהפכת – יש דרך מיוחדת לאהוב.

הדרך הפרדוקסלית הזאת נרמזת כבר בשיר שפותח את הספר. כוי כותבת שם: "הרי כבר לא מדובר באהבה./ חדרנו עמוק יותר./ רצית להיות מתחת לבשרי?/ הנה את שם./ אבל שם מדברים רוסית./ תזכרי: מתחת לבשר מדברים רוסית." ומייד מתעוררת סדרת שאלות שמפעילה את הקריאה בספר כולו: מה עמוק יותר מאהבה? ומה בדיוק מסתתר שם, מתחת לבשר? ואם מתחת לבשר מדברים רוסית – מה מעמדם של שירי הספר, הכתובים כולם עברית?

שאלת המפתח היא השאלה הראשונה: מה עמוק מאהבה. והיא חידתית במיוחד על רקע שיריה של כוי, שמוקדשים לאהבה קיצונית, כזאת שאין לכאורה עמוק ממנה. הקיצוניות הזאת, שמתאפיינת בנכונות להתמסר עד כלות, כלומר להכחיש או להקריב את העצמי למען האהבה, מעוצבת לעתים בתבניות שיש בהן יסודות קוויריים או סדו-מזוכיסטיים. בכמה משירי השער השני, למשל, האוהבות מתקשרות זו לזו באמצעות כפילות מסתורית של דוב ונפש: "דוב משסע נפש אישה" או "תתפללי/ על בעילת דוב/ את נפשה". אבל הציוריות הזאת, על כל יופיה ועוצמתה, לא פותרת בהכרח את החידה: מה עמוק מאהבה?

וסביב השאלה הזאת, שאלת גבולות האהבה, הופכת הקריאה בספרה של כוי למסע מורכב ומרתק – עד קצה האהבה ומעבר לה. רמז לפתרון החידה אפשר למצוא ביחס המיוחד בין אוהבת ואהובה בשירי הספר, המבוסס על התחלפות והתהפכות. האוהבת והאהובה הן שתי נשים נפרדות, אבל משהו בעיצוב החד והחותך שלהן, הכמעט-גיאומטרי – שמפלח את מלכת החרבות לשני הבטיה: אוהבת ואהובה, קורבן ותוקפן, נפש ודוב – מדמה אותן לשני שברים של שלם שהתנפץ ומשתוקק לשוב ולהתאחות, כלומר לשוב ולאהוב. בכמה מהשירים האוהבת והאהובה (ליתר דיוק: הלא-אוהבת והלא-אהובה) הן המשוררת ואמה; באחרים הן המשוררת ואביה; ולפעמים הן שתי ילדות אבודות, בנות שש ועשר, שמגיחות ממעמקי הזיכרון. אבל כמעט בכל השירים הדרך לשוב ולאהוב מתגלה כמבוי סתום. האהבה כל כך הרסנית, שאין ברירה אלא לקרוס תחתיה או לוותר עליה.

ואז, בראשית השער השלישי, משהו משתנה, ואלוהים נכנס למשחק. מתברר שגם הוא היה שם, בראשית הזמנים, כשהקלף של מלכת החרבות נשלף, וכוי הפכה למשוררת. הוא זה שלחש באוזני האם: "תיזהרי, שרה כותבת". לזה אולי התכוון משורר תהילים כשכתב: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני." אלוהים התגלה לכוי כדי ללמד אותה את סודותיה של אמנות הקרבת הקרבנות, המוצגת באחד השירים כאמנותו של אהרן הכהן: "הגבר הראשון שלבש שמלה ואמר: אהבה דוחקת בשר". זוהי אמנות של שלילה בלתי פוסקת, היפוכים והמרות: בשר – תמורת אהבה; אהבה – תמורת שירה; רוסית – תמורת עברית. ומשיר לשיר הולך ומתברר שרק מי שמוכנה להקריב הכל, וללכת במסלול ההיפוכים וההמרות עד לקצה, תוכל לזכות בגדולה בנחמות – בזו ששוכנת מתחת לבשר, עמוק יותר מאהבה: בעצמה.

sara

שרה כוי, מלכת הזמנים העצובים, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 16 בינואר, 2015 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על שרה כוי, מלכת הזמנים העצובים

חיה סדן
26 בינואר 2015

קראת בחוכמה את השירים

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון