חוה ניסימוב, גם השמחה שלי רוקדת בעדינות

פורסם בתאריך 21 בנובמבר 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

חוה ניסימוב נולדה בורשה ב1939, נלכדה בגטו, הוברחה ממנו על ידי אמה, התגלגלה בין מקומות מסתור עד שנאספה על ידי משפחה נוצרית, ובתום המלחמה חזרה למשפחת המוצא שלה ונשלחה לארץ. כאן המשיכה להתגלגל בין בתים וקרובי משפחה, מוסדות וקיבוצים. בבגרותה נישאה, זכתה לילדים ונכדים, עסקה בין השאר בסיוע לניצולי שואה, ובשנים האחרונות התחילה לכתוב ולפרסם סיפורים ושירים שניזונים מזכרונות ילדותה. ניסימוב היא סופרת/משוררת נפלאה, והכפילות סופרת/משוררת היא משמעותית: יצירתה של ניסימוב נעה בין פרוזה ושירה, ודומה שהיא מגיעה לשיאה כשהיא מצליחה – כמו בספרה החדש, הרביעי – להתמקם על קו-התפר המדוייק ביניהן: בז'אנר המיוחד המכונה "שירה בפרוזה", שאפשר לתאר כקטעי פרוזה קצרצרים, גבישיים, שמשהו בעוצמה ובריכוז שלהם הופך אותם לשירים.

ספרה הראשון של ניסימוב, "ילדה משם", ראה אור לפני שבע שנים. על פני השטח זה היה ספר זכרונות שכמוהו מתפרסמים לא מעט, לעיתים קרובות בעזרת "יד ושם", אבל משהו בעיצוב הלשוני של הזכרונות היה מיוחד במינו, והפך את "ילדה משם" ליצירת ספרות מרשימה הנחרטת בזיכרון. הזכרונות נוסחו באמצעות קטעי פרוזה מהודקת, שכמעט כל אחד מהם צייר תמונה אחת, רגע משמעותי אחד, מילדותה של הסופרת. התמונות היו מלאות אימה ומסתורין, אבל גם חדות ומדוייקות מאוד. אפשר היה ממש לראות את ילדותה של ניסימוב חולפת מול העיניים בהבזקי אור-וחושך מקוטעים שהצטרפו לסיפור מלא בכוח ובמשמעות – סיפור שהתרכז בין השאר בסדרת הנשים שמילאו בילדותה תפקיד אימהי או כמו-אימהי, אימהי לטוב ואימהי לרע.

אבל אחרי שניסימוב פרסמה את "ילדה משם", וסיפרה לכאורה מה שרצתה לספר, היא גילתה שעבודת הכתיבה שלה לא הושלמה, ובעצם רק התחילה. היא גילתה שהסיפור שלה חסר, כי יש בו רק עבר, ואין בו ההווה שצמח ממנו וחוזר אליו, ההווה שבו היא חיה וכותבת. ואף על פי שההווה הזה משמעותי לא פחות לתולדות חייה וליצירתה, הרבה יותר קשה לתאר אותו באמצעות פרוזה צלולה ומסודרת, תמונה אחר תמונה. כי בהווה לא המאורעות החד-פעמיים וסדרם הם העיקר, אלא נדודיה המחזוריים של התודעה בזמן – ההיזכרות המתמדת בעולם אחר, עולם הילדות, שמרחף מעל או מתחת למאורעות היום-יום, חודר לתוכם ומערער אותם.

כדי להתמודד עם הקושי, עברה ניסימוב מכתיבת פרוזה לכתיבת שירה. אמנות השירה מצטיינת בדיוק במה שהיה נחוץ אז לניסימוב: בעיצוב טקסטים קצרים שנעים באופן חופשי בין עבר והווה. אבל אולי דווקא משום שזה אחד מתפקידי השירה הנפוצים ביותר, משהו בייחוד של ניסימוב – בעוצמת זכרונותיה ובכשרונה לברוא אותם מחדש במילים – היטשטש במעבר מז'אנר לז'אנר.

חיפושי הדרך היצירתיים האלה נפתרים בספרה החדש. ניסימוב חוזרת בו להבזקי הפרוזה הקצרצרים של ספרה הראשון, אבל מתוך תודעה הרבה יותר חופשית, של משוררת, שאינה מחוייבת רק להעלאה באוב של תמונות מזכרונה, אלא חותרת לעצב תמונות מילוליות חדשות, חדות ומדוייקות לא פחות, שידגימו את תנועת הנדודים הבלתי פוסקת של תודעתה בין עבר והווה, שכחה וזיכרון, ילדות ובגרות, חיים ומוות. לפעמים אלה שירים קצרים במיוחד, שחוזרים לעניין האימהות, כמו "אמי, למה לא לימדת אותי להיות אמא?" או (השיר הקצר ביותר בספר) "סליחה, ילדי", ולפעמים אלה שירים קצת  יותר ארוכים, כמו השיר המצורף לרשימה, שבו מצליחה ניסימוב להדגים בעדינות יוצאת דופן את הקרבה הגדולה – והמרחק הבלתי נתפס – שקושרים אותה לגבר אחד מרבים שחלה בגטו ומת, ובמהלך מילותיו המעטות של השיר מתגלה כאביה.

hava

 

חוה ניסימוב, גם השמחה שלי רוקדת בעדינות, ספרי עיתון77

תגיות: , , , ,

יום שישי, 21 בנובמבר, 2014 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון