אלחנן ניר, מי שנפלה עליו מפולת

פורסם בתאריך 12 בספטמבר 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יש חילונים שאומרים, בנימה שיש בה התנשאות, שלדתיים קל יותר, יש להם אמונה, והאמונה חוצצת ביניהם לבין ריקנות החיים שהחילונים מעזים להתמודד איתה במישרין – מסוג ההכללות שגם מעט האמת שיש בהן מתפוררת כשחושבים עליה ברצינות. וההכללה הזאת כוזבת גם כשדתיים משתמשים בה בכיוון ההפוך, כדי להתנשא על חילונים. כאילו דת היא שיקוי פלאים שמושיע מסכנת הריק. כאילו אלוהים יכול באמת להושיט עזרה למי שנחנק בתוך בדידות או נאבק באימי הטירוף. כאילו האמונה יכולה להושיע אדם שנפלה עליו מפולת, מפולת ממשית או מפולת פחדים וספקות, והוא "ספק חי, ספק מת, ספק שם, ספק אינו שם".

מה שהופך את אלחנן ניר לאחד המשוררים הבולטים בדורו היא נכונותו לפורר את ההכללה הזאת. בניגוד לרוב המשוררים הדתיים שהתחילו לכתוב בעשורים האחרונים, שירתו בוחנת באומץ את גבולות האמונה. וכשקוראים את ספרו השלישי, "מי שנפלה עליו מפולת", מתבררות שתי אמיתות. ראשית, שבמצבים מסוימים אין שום נחמה, לא באמונה ולא מחוצה לה. ושנית, שהאמונה, דווקא היא, עלולה  להיות גם מקור של כאב ובדידות, עיוורון ויאוש.

שם הספר לקוח ממשנה שעוסקת בפיקוח נפש: מי שנפלה עליו מפולת מצווה להציל את חייו, גם ביום הכיפורים, גם בשבת, גם אם מאמצי ההצלה כרוכים בעבירה. אבל מה עם זה שלא נפלה עליו מפולת, שואל ניר באחד משירי הפתיחה לספר, ולכן הסכנה שהוא שרוי בה אינה ניתנת למדידה בכלים הלכתיים, ואף על פי כן נפשו מתפרקת? מי יושיט לו עזרה ביום הכיפורים, או בשבת, ואפילו ביום חול? מי בכלל מבין או יודע מה קורה לו?

דת, כמו כל אידיאולוגיה, מחזקת בעיקר את הקהילה, לאו דווקא את היחיד, והקהילה יכולה להשתמש בכוחה כדי לעטוף ולנחם, אך גם כדי לבודד ולדכא. ומה שמעניק להתרסה שניר מנסח בשיריו תוקף מיוחד היא העובדה שהיא אינה מכוונת רק כלפי אלוהים, שלא שומע ולא עונה, אלא בעיקר כלפי הקהילה, וליתר דיוק: כלפי המסורת והממסד הרבניים שמכוונים אותה. גם הם נוהגים לעיתים קרובות מדי כמו אלוהים: לא שומעים ולא עונים, ואפילו לא רואים.

לכך מצטרפת עובדה נוספת, שמעצימה אף היא את עוצמת ההתרסה. ניר עצמו הוא רב, ליתר דיוק: ר"מ. לא רב גדול, לא ראש ישיבה, אלא רב המלמד תלמוד בישיבת הסדר, ולעובדה הזאת יש ביטוי גלוי בשער השני של הספר, "על הרבי גאוותו", שדמות הרב הקטן או הגדול מעוצבת בהם בחמלה, בהומור, מתוך הזדהות, אבל גם באירוניה אכזרית. מה באמת קורה לרב כזה, שנפשו וחייו אחוזים ברשת הממסדית, רשת הדוקה של חובות ומצוות, של "אמונה", המגלה בתוך נפשו או מחוצה לה ריק ומפולת, כלומר יאוש?

אין לו ברירה אלא לקרוס פנימה. בהעדר יכולת ממשית לבקש עזרה, הוא בוחר במוצא היחיד שנותר פתוח, וצולל אל תוך התוהו ובוהו הפנימי של הנפש: מותיר את החוץ שלם וסדור, ומתפרק בתוך עצמו. זוהי המפולת שהספר עוסק בה, והיא  מגיעה לשיאה בשער שחותם את הספר, "איתנים", שעוסק באשפוז במחלקה פסיכאטרית. המאושפז הוא אולי המשורר עצמו, אולי לא, קשה לדעת, משום שניר מקפיד על שני עקרונות בתיאור ההתפרקות הנפשית: על היציבות של מה שנותר מחוץ לנפש, ועל הריקנות הלא מפוענחת שמתגלה בתוכה. ואין שום הוקוס פוקוס, שום צבעוניות יונה וולכית או ואן-גוכית, שום פרץ מושיע של אמונה זכה, שמצליח לחבר בין החוץ והפנים, רק שיבוש, מרחק וכישלון: "אני מתפרק. זו לא מטאפורה. אפילו לא תחושה".

אלחנן ניר_0001

אלחנן ניר, מי שנפלה עליו מפולת, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 12 בספטמבר, 2014 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על אלחנן ניר, מי שנפלה עליו מפולת

מיכל
15 בנובמבר 2016

מקסים ומרגש

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון