אמיר אור, שלל

פורסם בתאריך 24 בינואר 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

באחרית הדבר שתרם ל"שלל" – מבחר מקיף משירת אמיר אור המתפרש על פני יותר משלושה עשורים – קובע רפי וייכרט שהתיחסותם של קוראים ומבקרים לשירת אור היתה לעיתים קרובות בלתי עניינית, בשל טשטוש הגבולות בין אור המשורר לבין אור כעורך מרכזי של שירה ישראלית. וייכרט מתכוון כמובן לעבודתו של אור בסדנאות והוצאת הספרים של "הליקון" – מוסד מצליח ומשפיע שאור יסד ב1990 והנהיג עד 2011. וייכרט כנראה צודק, אבל קריאה ב"שלל" מלמדת שלטשטוש הייתה אולי סיבה נוספת, שנעוצה עמוק בפואטיקה יוצאת הדופן של אור.

הפואטיקה הזאת מודגמת בשיר קצרצר ויפהפה שמצוטט בגב הספר, ומספר על לידה מיוחדת במינה. בארבע שורות בלבד המשורר נולד ונעזב לנפשו:  "הלילה לא מת, רק החבל נקרע / שותת הטבור, וריחו כמו שדה / שכבתי בחוץ, לא טוב ולא רע / עזוב ומודה, כוכבים מעלי." זוהי תמונה חזקה כי בניגוד לאסופי של אלתרמן – "הינחתני אמי לרגלי הגדר / קמוט פנים ושוקט, על גב" – אין אצל אור שום זכר לאם נוטשת או ננטשת, גם לא לאב. יש רק חופש, בדידות, וקרבה ליסודות הבסיסיים ביותר של החיים: גוף ודם, כוכבים ושדה, שמיים וארץ.

המסתורין של השיר הזה רומז למסתורין של שירת אור בכללה. זוהי שירה שמבוססת על שתי תשוקות סותרות-לכאורה: מצד אחד תשוקה גדולה להיות, ולהיות כמה שיותר –  קרוב ככל האפשר ללב ההוויה, למכלול הדברים, למקצב הנצחי שלהם, מקצב הלידה והמוות; ומצד שני תשוקה להסתתר או להיעלם, כלומר להיות אחר, זר, רחוק ככל האפשר מהעולם הזה ומגבלותיו, ובכלל זה מנסיבות חייו הקונקרטיות של המשורר – מהוריו, למשל. דמותו מהבהבת לעיתים מתוך השירים, אבל גם אז נטייתה היא להתגלות כבבואה אחת בין בבואות רבות שיכולות לתפוס את מקומה – אשליה מקרית שאין סיבה להאחז דווקא בה.

למה, בעצם? למה שירת אור מעלימה בנחישות רבה כל כך – נחישות מודעת לעצמה, מעוררת כבוד דווקא משום שהיא מאוד לא אופנתית, בטח לא בשירה הישראלית של עשרות השנים האחרונות – את גורלו של הכותב, פניו או דמותו, ומניחה לתודעות הרבה יותר רחבות, קוסמיות, מיתולוגיות, טראנס-היסטוריות, להשתלט כמעט לגמרי על קולו?

אור מציע שתי תשובות. תשובה אחת, אסתטית, מנוסחת בשיר המצורף לרשימה: לכתוב שירה פירושו להיבלע לגמרי במרחב השפה שבו הכל מילים, הכל סימנים, ולכן הכל שרוי בין יש ואין, במרדף חסר סיכוי אחר משמעות שתמיד תתפרק לסימנים נוספים. תשובה אחרת רואה בחיים עצמם שפה – שפה פולחנית, מאגית, מיתולוגית: כל אירוע בחיינו הוא בעצם בבואה של משהו בסיסי יותר, אולי של התשוקה המתמדת להיוולד ולמות, לאכול ולהיאכל, לבעול ולהיבעל, ותפקידה של השירה, על פי אור, הוא להזכיר לבבואות את מקורן הכפול: מצד אחד בתבניות הנצחיות של התשוקה, ומצד שני בלא-כלום, באין.

זה גרעין "החוכמה העתיקה", חוכמת הקדמונים, שאור נאמן לה בשירתו, ואולי אפילו מנסה להשיב לתחיה – משימה כמעט דון-קישוטית באופיה. היא נסמכת בין השאר על אהבתו של אור ליוונית עתיקה וסנסקריט – שפות שמהן הוא מתרגם – ומתוך כך למסורות ספרותיות שמקובל לכנות "פגאניות", ובהן מיתולוגיה פרועה ופילוסופיה שיטתית מזינות זו את זו. השאלה למה אור נוטה למוסס את עצמו בשיריו לא נפתרת לגמרי, אבל תשובה נוספת מסתתרת אולי בתמונה שפתחתי בה, התמונה שבה מישהו נולד, מזנק לעולם ופוקח אליו עינים גדולות, ובה בעת נקרע ונהדף לבלי שוב, נעזב ונשכח בליבה של מציאות פצועה וזרה.

if5

אמיר אור, שלל, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 24 בינואר, 2014 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון