רוחמה וייס, אחטא ואשוב

פורסם בתאריך 15 בנובמבר 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אחד הדברים הכי יפים ושוברי-לב שאפשר למצוא ב"אחטא ואשוב", ספר שיריה השלישי של חוקרת התלמוד רוחמה וייס, הם שירי-תפילה, או פשוט תפילות, שאפשר לאפיין כ"תפילות שליליות". לא משום שהמתפללת רוצה רע, אלא משום שבמקום לבקש מאלוהים את מה שבדרך כלל מבקשים ממנו, שיתגלה ויעזור ויושיע, וייס מבקשת את ההפך: שיסתתר, יתרחק, יתמעט, ירפה, ישים לעצמו גבול. ואפשר לתאר "תפילה שלילית" בעוד דרך: זוהי תפילה שמה שהיא מייחלת לו זה לחדול, להישמט מהפה או להימחק מהסידור, משהו בנוסח: אלוהים, תנסה לגרום לכך שאני לא אשתוקק אליך כל כך, שלא יהיה לי עוד הצורך הזה להיאחז בך באמצעות תפילות. או במילים פשוטות יותר: תן לי מנוחה.

זה נשמע מתריס, כמעט אנטי-דתי – הבקשה מאלוהים שיתן מנוחה – אבל לתפילות שליליות כאלה יש לא רק היגיון פנימי אלא גם שורשים עמוקים במסורת. העניין הוא שבנוכחות האלוהית, אם לוקחים אותה ברצינות, יש לעיתים קרובות משהו מכביד מאוד. כי אלוהים הוא לא רק מקור של חסד, מין הורה טוב ומבין, אלא גם מקור של דין, שופט כל-יכול שגזרי הדין שלו נוטים להיות תובעניים, אכזריים, אפילו קפריזיים. ודווקא אז מתעורר הצורך בתפילה – בסליחה, ברחמים, בהתמעטות העול האלוהי הבלתי נסבל. אלוהים דומה מבחינה זו למאפיונר שגובה דמי חסות: הוא יוצר אצל מאמיניו תחשות קשות של אשמה, חטא וקלקול – כל כך קשות שהוא היחיד שיכול לגאול מהן.

ברור שלנוסחאות פרדוקסליות כאלה יש משמעות רק אם מאמינים באלוהים ומחוייבים אליו, ומחוייבות כזאת בולטת מאוד בספרה של וייס. היא גדלה בבית דתי-אורתודוקסי, וניכר בשיריה שהמפגש שלה עם אלוהים היה משמעותי מאוד, מרחיק לכת, והוא מלווה אותה עד היום, אבל גם כואב ואפילו טראומטי. מנערה אורתודוקסית היא הפכה לחוקרת תלמוד ומרצה לתלמוד בהיברו יוניון קולג' בירושלים, מכון להכשרת רבנים רפורמים. דתיים ישראלים רבים מתחלנים במידה זו או אחרת, אבל מעטים מוכנים לעשות את הדרך המתבקשת-אינטלקטואלית אך מסוכנת-חברתית שמובילה מאורתודוקסיה לרפורמה. ואולי מה שמאפיין את הדרך הזאת, לפחות אצל וייס, היא תחושה עמוקה של מחוייבות: הן למסורת הדתית ולאינטואיציות הבסיסיות שלה, והן לצורך לתקן אותה תיקון יסודי, רוחני, חברתי, ובראש בראשונה מגדרי.

התוצאה היא שירה יוצאת דופן בכנותה. גם על רקע הפריחה בשירה הדתית-ישראלית של השנים האחרונות, בולטת וייס בכשרונה לחדד ולדייק את הרגש הדתי שמעוצב בשיריה ולהעניק לו גרסאות פמיניסיטיות מעודנות ומשכנעות. אין בשירים שהיא כותבת אפילו טיפה של שומן מיותר – של התרפקות, גאווה או שביעות רצון עצמית – המאפיין רבים מהאינטלקטואלים הדתיים של הזרם המרכזי, הדתי-לאומי. להפך: וייס כותבת מתוך תחושה צלולה מאוד של צניעות או ענווה, ודווקא בזכות הענווה הזאת היא מצליחה לנווט בחוכמה בין מסורת ותיקון.

למשל: בזכות צניעותה מצליחה וייס לאזן בין תחושת החולשה הקיצונית הכרוכה לעיתים ברגש הדתי, מה שכיניתי קודם "אשמה, חטא וקלקול", לבין ההבנה שאין נוסחת קסם חיצונית, אוביקטיבית, מין אלוהים נתון מראש, שיכול לגאול מהחולשה הזאת. בזכות צניעותה היא גם מצליחה לגשר בין הגעגועים הבלתי נדלים לאלוהים אבהי, אינטימי, מיסטי, אולי אפילו אירוטי – כמו אלוהים הטוב של הילדות או אלוהים הנלהב של הנעורים – לבין ההבנה שאל כזה אפשר לברוא רק מתוך העדרו, באיטיות רבה ובבדידות גדולה. ונדמה לי שהצניעות הזאת, ובעיקר כשרונה של וייס לנווט בחוכמה בין סתירות רגשיות, בולטים מאוד בשיר המצורף לרשימה, שמבטא אהבה גדולה אך גם נכזבת וכואבת לא לאל או אדם אלא לעיר – לתל אביב.

prass

רוחמה וייס, אחטא ואשוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 15 בנובמבר, 2013 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון