יעקב ביטון, מחברות התבוסה

פורסם בתאריך 17 במאי 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שם ספרו השני של יעקב ביטון, "מחברות התבוסה", הוא שם קשה וחשוף מאוד במשמעויותיו השליליות: אלה הם שירי תבוסה ומפלה, היפוכם הגמור של שירי ניצחון וישועה. במקום "מפלה" אפשר לומר פשוט "נפילה" – על מלוא המטענים הפסיכולוגיים והדתיים של המילה: קריסה פיזית ורגשית שאולי אין ממנה תקומה. לנפילה אופי כפול – משפחתי או ביוגרפי מצד אחד, קוסמי או תיאולוגי מצד שני. ביטון מצליח לכתוב שירה שמצטיינת בקולה האישי, המופנם, הנאמן עד כלות לעצמו ולחוויותיו, ובה בעת להפוך את חזיונותיו למכלול מטאפיזי חובק כל שמצייר את הבריאה כולה כגיהנום מקולל. בתווך, בין האישי והקוסמי, נפרשים מרחבי משמעות פוליטיים והיסטוריים שביטון מעדיף להצניע, ובכל זאת קשה להתעלם מהם. התוצאה היא אחד מספרי השירה המרתקים ביותר שראו אור בעברית בשנים האחרונות. צניעותו וישירותו של הקול הדובר עולים בקנה אחד עם שאפתנות גדולה, שאפתנות של נביא ואולי אפילו של משיח, אם כי מדובר במי שמעיד על עצמו שהוא נביא שווא ומשיח שקר, כזה שישועתו נעה בין עקירה, שיכחה ומוות: "הולדת שאין לה מוצא או ערש".

ההקשר הבולט ביותר הוא משפחתי. במרכז ספר הביכורים של ביטון עמדה דמותה של סבתו, שהעניקה לספר ההוא את שמו – "אינה דדה", האם הגדולה, מעין כוהנת מטריארכלית שלימדה את נכדה כיצד לחיות מתוך השלמה עם חולשת הגוף המתפורר, הנזקק, האוהב והנאהב. את מקום האם הגדולה תופס בספר החדש האב. "האישה הזאת גידלה אותי / נתנה לי לב ושקט. / מה ירושתך אתה?" שואל אותו בנו. והספר הוא תיעוד הירושה: ירושת הקריסה וההתרסקות.

לא ברור למה החיים בצילו של האב היו כל כך אפלים. ביטון, על פי עדותו בכמה מהשירים,  ניסה למרוד באב ולנוס מפניו, אבל גילה שהבריחה היא שחזור הנפילה שממנה נמלט, וכמיהה עמוקה מחזירה אותו שוב ושוב לזכרונות ילדותו. בתוך הזכרונות יש סוד – אולי אירוע טראומטי מוסתר היטב, ואולי חווית יסוד סבוכה וחידתית יותר, שבה החסד נקבר בתוך האימה והאור נבלע בחושך. וביטון, הכמה אל החסד והאור, נאלץ לשוב למקום הפשע, למקום החורבן והקבורה, ולקדש את המקום בשירתו.

המקום הזה הוא צלם האב – אב שהפך לצלם בהיכל, למזבח שעליו נעקדת המשפחה כולה,  ובשפתו הפרטית-נבואית של ביטון: לכיור נחושת מלא דם. המסתורין הביוגרפי שמאפיין את השירים יוצר מרחב ביניים קרוע וחשוך שנטען באמצעות שפת השירה במשמעויות דתיות. האב, כך נרמז שוב ושוב, הוא נציג המסורת היהודית, והמסורת הזאת קרסה אל תוך עצמה והפכה לחור שחור, לתהום בולעת אור. מבין המילים מבצבצת שוב ושוב אותה תמונת-תשתית – של האב כהילל בן שחר, כלוציפר, מלאך שנפל לתחתיות. זו אינה נפילה לצורך עליה אלא שבירת כלים יסודית שאין לה תיקון, לפחות לא בעולם הזה. והתמונה הזאת, תמונת הנפילה, על האור והחושך הבלולים בה, נצרבה בעיניו הפעורות של הבן ומולידה מהן את שיריו. באחד השירים הנוקבים ביותר בספר מדומה התמונה הנצרבת לאותיות הוי"ה – אותיות השם המפורש – שמולחמות על עיני הבן כדי להסתיר ממנו את האל. ובשיר היחיד שיש בו רמז לישועה שכולה אור מכונה האל הגואל "חסר שם" – אולי כדי להבהיר שהוא ניגודו של זה המכונה בפי מאמיניו "השם".

"מחברת התבוסה" הוא ספר עתיר כאב אך גם עתיר יופי. ביטון מצייר בו תמונות מהדהדות של ההתרסקות שחזה בה, ולפעמים גם של הישועה שעשויה אולי להנץ ממנה. המתח המזרחי-אשכנזי, שבלט מאוד ב"אינה דדה", נדחק בספר החדש לשוליים, אך הדחיקה מתגלה כמקור של עוצמה: המתח לא נעלם אלא מוצב מחדש בהקשרים היסטוריים ותיאולוגיים שחורגים מעבר לו ומאפשרים מבט רחב, כואב ורב-משמעי, על תולדותיה של התרבות הישראלית – תולדותיה של נפילה מגלות אל גלות קשה ממנה, מתהום אל תהום.

IMG

יעקב ביטון, מחברות התבוסה, הליקון

תגיות: , , , ,

יום שישי, 17 במאי, 2013 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון