טוביה ריבנר, אחרונים

פורסם בתאריך 3 במאי 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"יפה העולם על קו הקץ" כתב טוביה ריבנר בספרו הקודם, "שירים סותרים", והתחושה בספרו החדש היא שהעולם והחיים ממשיכים להיות יפים ומרובי סתירות גם כשהקו הזה, קו המוות, הולך ונמתח ומתארך עד שהוא כמעט נעלם – רק כמעט, כמובן. שני הספרים יפים להפליא, מספריו הטובים ביותר של המשורר, ויש משהו משמח בעובדה שהם נכתבו אחרי שניתן לו פרס ישראל, כמין עדות מאוחרת לצדקת הפרס. שם הספר החדש, "אחרונים", הוא כביכול תמים – כלולים בו השירים שריבנר כתב לאחרונה, ולמעשה מאוד לא תמים – נרמזת בו מעין נבואה שריבנר לא יכתוב יותר. ברור שיש בשם משהו מטריד ואפילו מתריס, אם כי ממשורר שנולד בראשית 1924 וממשיך ליצור במלוא הכוח, וספריו בחמש עשרה השנים האחרונות נקראו בין השאר "שירים מאוחרים", "חיים ארוכים קצרים", "כל מה שאחר כך", ו"יופי מאוחר" – מתבקש דווקא לצפות שיפרסם בשנים הקרובות ספר שירה חדש שייקרא "מתאחרים", ואולי "אחרונים שאחרו לבוא".

פריחתה המאוחרת של שירת ריבנר, ולא פחות מכך התארכותה של הפריחה הזאת, מצטרפות לאחד הצירים המרכזיים של יצירתו בשנים האחרונות. חיים ארוכים הם ברכה, ומשיריו של ריבנר אפשר להבין שהברכה שזכה בה רבה במיוחד, שכן הם כורכים שוב ושוב זיקנה ביופי ובאהבת חיים,  אבל במקרה של ריבנר יש בברכה הזאת פאתוס נוסף, יוצא דופן. שירתו עמדה מראשית דרכה, ובעצם עדיין עומדת, בצילם של מוות בטרם עת וקטיעה מוקדמת, בעיקר בצל פרידתו בנעוריו ממשפחתו שנספתה בשואה, שנוספה לה העלמותו של בנו הצעיר מורן ב-1983. כנגד חווית התשתית הזאת נתפסת הפריחה המאוחרת והמתארכת כפלא, ואולי אפילו כמין הזדמנות שניה, נדירה, כמעט ניסית, להמיר גורל בגורל ואבל בחגיגה, וליתר דיוק: למדוד אותם זה כנגד זה.

הפריחה המאוחרת לא היתה אפשרית בלי נכונות מתמדת להשתנות ולהתחדש. למרות הדמיון בין שני הספרים האחרונים, והעובדה ששניהם עוסקים באופן גלוי לב בזיקנה ומתוך כך בבחינה מחדש של הזיקה בין חיים ומוות, אפשר לחוש כיצד הם נבדלים זה מזה. משהו בדגשים ובנימה השתנה. ב"שירים סותרים" בלטו מאוד התפרצויות של שמחה חסרת תקדים – שמחת העמידה על קו הקץ, קרוב לפתרונה של חידת החיים והמוות שהעסיקה את שירת ריבנר מראשיתה. ב"אחרונים" השמחה עדיין נוכחת, בעיקר בשירים המוקדשים לניניו של המשורר, אבל דומה שמשהו בה הצטלל והתמתן, והנימה החוגגת והאקסטטית התחלפה ברבים מהשירים החדשים בנימה מפוכחת ומאוזנת יותר, אם כי לא פחות מסתורית.

אחד המקורות להבדל בין הספרים הוא התמוססותו של מה שכונה בספר הקודם "קו הקץ" – קו השבר החד שבו החיים והמוות קורסים ומתנפצים זה לתוך זה. במקומו בולטים מאוד ב"אחרונים" דימויים כמעט הפוכים – של זמן ארוך ואלסטי במיוחד. המתח בין חיים למוות לא נעלם, אבל מודגש דווקא הדמיון ביניהם. במרחבים הגדולים שנפערים ב"אחרונים", מרחבים של זיכרון וחוויה שמפגישים בספר אחד את סבא רבא וסבתא רבתא של המשורר עם ניניו שנולדו לא מזמן, הופכים החיים והמוות (בעצם החיים והאבל – נוכחותו של המוות בחיים) לצמד קווים מקבילים אך סמוכים מאוד זה לזה שעשויים להיפגש באינסוף. הדמיון ביניהם ניכר בהאחזותם המשותפת בנפש המשורר, ובהתמשכותם שאינה פוסקת.

אם ב"שירים סותרים" הסתתרה מחשבה שריבנר קרוב יותר לפתרונה של חידת החיים והמוות, ב"אחרונים" החידה כמו נולדת מחדש, עדינה ומדוייקת מאי פעם: אם החיים והמוות דומים כל כך בעיקשותם והתמשכותם – מה מבחין ביניהם? יש בספר שירים מגוונים מאוד, שירי אהבה וזיכרון, שמחה וצער, חוכמה והשתטות, ציורי טבע ומחוות ליצירות אמנות, אך כמעט כולם נאחזים בפער החידתי בין חיים ומוות, ומנסים לסמן אותו במילים צלולות ככל האפשר. וגם אם נרמז לפעמים שהפער מתבטל והקווים  נפגשים או כמעט מתמזגים – הם ממשיכים במירוץ המקביל והנצחי שלהם, זה כנגד זה.

IMG

טוביה ריבנר, אחרונים, הוצאת קשב לשירה

תגיות: , , , ,

יום שישי, 3 במאי, 2013 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון