משוררים כותבים, זה מה שהם עושים, ואחת לכמה שנים הם בודקים אם הצטברו אצלם מספיק שירים ראויים לפרסום ומכנסים אותם בספר. זה לא חוק טבע, יש יוצאי דופן, אבל זה הכלל – ספר שירה חדש מכיל כמעט תמיד את שיריו החדשים יותר של המשורר, אלה שנכתבו מאז נחתם ספרו הקודם. אצל רחל חלפי זה קצת אחרת. כל ספריה בשנים האחרונות – "מכשפות", "תמונה של אמא וילדה", "שירים לדניאל", "ספר היצורים", וכעת "סין" – מכילים שירים שזמן כתיבתם מתפרש על פני עשרות שנים. ספריה נכתבים בעצם במקביל, לא זה אחר זה אלא זה בתוך זה, וכשחלפי מרגישה שנושא או ז'אנר שמעסיק אותה כמשוררת הבשיל, כלומר צבר מספיק גיוון ותנופה, מתגבש אצלה ספר חדש. וכמו ש"מכשפות" התהווה מרישומי מכשפות שחלפי יצרה במשך שנים רבות, ו"ספר היצורים" מדימויי בעלי חיים וצמחים, חפצים ומפלצות שהתרוצצו בשירתה משנות השישים ועד סמוך פרסומו ב-2011, כך "סין" הוא רצף של שירים שהתהוו במעבדות השירה שלה במשך תקופה ארוכה למדי, ומה שמשותף להם, ולכן מאגד אותם בספר אחד, הוא קרבתם הגדולה לאין, לריק, לתוהו, ללא-כלום.
מדיניות הוצאת הספרים של חלפי היא רק סימפטום למשהו עמוק יותר שמייחד אותה – העובדה שבניגוד לרוב המשוררים הפעילים היום היא לא מחוייבת לפרסונה משוררית רציפה ואחדותית שיש לה מאפיינים ביוגרפיים ולשוניים ברורים, כלומר למה שמקופל במילה הטעונה והפופולרית "זהות". נדמה שבין משוררי ההווה היא היורשת המשמעותית ביותר של אידיאולוגיה פואטית שהיתה הרבה יותר מקובלת בראשית דרכה כמשוררת – אצל משוררים כאבידן, וולך ובז'רנו של "עיבודי הנתונים" – אידיאולוגיה שראתה במשורר/ת לאו דווקא קול אנושי מובחן, מוגדר ביוגרפית וחברתית, אלא מעבדה שירית משוכללת שתפקידה לעבד רשמים מילוליים ולא מילוליים לטקסטים מקוריים ואנרגטיים ככל האפשר.
אבל יש גם הבדל מכריע בין חלפי לבין וולך ואבידן, הבדל של אגו וכוונה. אצל אבידן מטרת ההתנסות היתה חופש מירבי ממגבלות העבר, המסורת, הזמן, הגוף, המוות. אצל וולך בלט מאוד הצורך בשחרור ממגבלות מגדריות. אצל חלפי המטרה אינה בדיוק חופש או שחרור. להפך: מטרתה היא להאבק בתחושת הריק שאופפת אותה, ולאשר שוב ושוב את קיומו של העולם, על היצורים הרבים שמאכלסים אותו, ובדרך זו אולי גם לאשר את הקיום החידתי שלה כעדה, מתנסה, מדובבת, כלומר כמשוררת, אם לא ממש בתוך העולם אז על גבולותיו. גם כאשר ספריה עוסקים בחוויות ביוגרפיות מובהקות ובאנשים קרובים אליה מאוד – כאמה, המשוררת מרים חלפי (ב"תמונה של אמא וילדה") או בנה (ב"שירים לדניאל") – מטרת הכתיבה אינה לגייס את האדם האהוב לטובת סיפור החיים המצטבר והמהדהד של המשוררת, אלא לתעד בסבלנות את החיים בצילו, את הקרבה העמוקה לצד המרחק ההכרחי, את הביחד והלחוד והבין-לבין, כלומר את הגבול החמקמק והסבוך בין המשוררת לעולם.
"סין" הוא התשליל של "ספר היצורים". הנוף המאוכלס והצפוף מתרוקן והופך לשממה. סין עצמה מופיעה בו לכל היותר כהזייה או כחומה לא חדירה, וגם האם והבן לא נוכחים בו אלא ברמז. במקומם מתגלה חוויה עקשנית של העדר, שיבוש, אי הבנה, שתיקה, שקר, העמדת פנים, בדידות, פיזור וחולשה. במובן זה "סין" הוא הספר שבו חלפי מנסה לתעד את עצמה, וליתר דיוק: את הנקודה הריקה אך המתמידה בלב שירתה, זו שנפערת ללא הרף כדי לכתוב ולדובב, להתנסות ולאהוב. ומה שמעניק לשירים את יופים זו ההתהוות המתמדת של יש מתוך האין – כל אחד מהשירים דומה לצמח מילולי שמטפס על סמוכות של ריק, בורח מפני הלא-כלום או נופל לתוכו, נאחז בו ונהדף ממנו במערבולות של תשוקה ופחד, משחק ורצינות, מאבק ותבוסה. ודווקא אופייים הכמו-טיוטתי של רבים מהשירים, המשובש בכוונה או לא בכוונה, העני, הרעב, הכמעט עיוור לפעמים, מדגיש את כנותה ומעמקיה של ההתנסות האינטנסיבית שעומדת במרכזו.
רחל חלפי, סין, הקיבוץ המאוחד