חגית גרוסמן, רעד העיר

פורסם בתאריך 12 באפריל 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"רעד העיר", ספר השירים השלישי של חגית גרוסמן, נפתח בהברקה – בשני שירים שבשמותיהם מופיעה המילה "אבולוציה", ובשניהם האבולוציה, זו שמזיזה את המשוררת קדימה ומאפשרת לה להתגבש, להשתכלל, ולממש אגב כך את התקוות שתולים בה קוראיה ואת ההבטחה הגלומה בכשרונה, מתוארת דווקא כסוג של התמעטות, נסיגה או גסיסה. בשניהם נוצר מתח חד בין שתי חוויות מנוגדות – קידמה ונוסטלגיה, התפתחות ושקיעה – ובשניהם יש מידה רבה של מודעות עצמית, אולי אפילו פרודיה עצמית, ולא מעט הומור. המשוררת כמו מבהירה לקוראיה: כן, זה נכון מה שאתם חושבים: באתי מפעם, מממלכת האגדות והמיתוסים של השירה. אני רומנטית ללא תקנה. אני "המשוררת". זה המשחק שלי, אבל בשבילי הוא רציני. או להפך: אני רצינית, הכי רצינית, אבל גם משוררת, ולכן אני יודעת שמדובר במשחק: בתיאטרון של מילים ודימויים.

בשיר שזכה לשם הדו-משמעי "Defective Evolution" הנסיגה היא לכאורה לא של המשוררת עצמה אלא של משהו רחב יותר. זה העולם שוויתר – על פי האגדה שגרוסמן נסמכת עליה ושמחה לאמץ ולשחזר – על מודרניזם ורוקנרול הירואי לטובת פוסט-מודרניזם מושחת, על ניר ועט נובע לטובת מעבד תמלילים ופייסבוק, ועל רוחניות נשגבת לטובת זנות וחומרנות. אלא שהנסיגה היא גם של המשוררת, כי אין לה ברירה אלא להישאר נאמנה לעבר שהכה בה ביופיו הבלתי נשכח, להעדיף את המתים על החיים, ולמלא את תפקיד מאובן-השירה או דינוזאור-השירה בעולם שנותרו בו רק לטאות מפוכחות.

המשחק אפילו יותר מורכב בשיר שמצורף לרשימה. גרוסמן משחזרת בו במילים צבעוניות אך צלולות מאוד משל מטא-היסטורי רחב יריעה על הולדת "הנשמה" מתוך "המצב הטבעי", המזוהה בשיר עם תרבויות פרה-היסטוריות. אלא שהמשל מגוייס לטובתו של סיפור חניכה אישי מאוד, המתאר את התפתחותה של גרוסמן עצמה כמשוררת. יש בו רמז לוויתור שלה על ציור ומשחק, שתי אומנויות שניסתה לאמץ בתחילת דרכה, ורמז לתפקידו המשמעותי של האבל בתהליך הזה, בעיקר האבל על מות אביה, שניצב במרכז ספר הביכורים שלה, "תשעה שירים לשמואל". בין המשל לנמשל יש פער מובנה – מצד אחד קלישאה תרבותית שחוקה ויומרנית, מצד שני יצירתיות פרטית ומופנמת – שמכניס מימד אירוני, כמעט פופי, לתוך השיר. אירוניה נוספת מתגלה כשמבינים ש"המצב הטבעי" המוצג בראשיתו הרבה יותר מושך ומשכנע מ"השלב המפותח" המוצג בסופו, ובעיקר הרבה יותר חי. בסופו של דבר זה המוות שידוע בכוחו לחולל את הנס המפוקפק המתואר בשיר, לפצל נשמה מגוף ולשלוח אותה לשוטט במרחבי הדמיון של משוררים ומיסטיקנים בזמן שהגוף נותר להרקב על פני האדמה. שוב מתברר שיש משהו דו-משמעי בסיפור הפשוט לכאורה שגרוסמן מספרת. האבולוציה מובילה אותה למבוי הסתום של המוות, והיא יכולה להחלץ ממנו רק בנסיגה לנוסטלגיה, כלומר לעמדה פוסט-מודרנית מובהקת. .

במילים אחרות – יש כאן מידה רבה של אירוניה עצמית, והאירוניה מלמדת שהאבולוציה של גרוסמן כמשוררת היא בעצם משולשת. לשני השלבים המתוארים בשיר, שלב החיים ושלב המוות, יש להוסיף שלב שלישי, שלב החזרה לחיים, שנותר אומנם מחוץ לשיר אך אפשר לו להיכתב. האירוניה העדינה הזאת היא שמסמנת את "רעד העיר" כספרה הטוב ביותר של גרוסמן, ואת התגבשותה כמשוררת מודעת לעצמה. הנימה המשחקית שמרחפת מעל שני שירי הפתיחה מחלחלת לרבים משירי הספר, ומעדנת מאוד את המשיכה של גרוסמן למיתוסים פיוטיים ואת כמיהותיה הרוחניות או המטאפיזיות. תפקיד השירה הוא לממש את הכמיהות האלה, אך המימוש נותר לשוני בעיקרו, מודע למגבלותיו, והמשוררת אף פעם לא נבלעת בתוכו. להפך: הכמיהה מושלכת לעתים קרובות על דמות חיצונית, בדרך כלל מיתולוגית למחצה – הומלס, נרקומנית, גבר זר, שלגיה,סילביה פלאת' וכיו"ב – שפותחת חלון לכמיהה המפתה והמאיימת, הופכת את גרוסמן לסיסמוגרף פואטי של  "רעד העיר", על הכאב והתסכול הכרוכים בכך, אך בה בעת מאפשרת לחייה להימשך במסלולם השפוי, הרצוף והמוגן.

CCF07042013_00000

חגית גרוסמן, רעד העיר, הוצאת קשב לשירה

תגיות: , , , ,

יום שישי, 12 באפריל, 2013 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון