דרור אלימלך, הספר השמיני – הרחבת המאבק

פורסם בתאריך 4 בינואר 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בדידות או נידחות היא חוויה מורכבת מבחינה רגשית, אבל גם מבחינה מטאפיזית. הבודד נמשך או נדחק לשוליו של העולם, הרחק מהמרכז שבו לכאורה מתנהלת חגיגת החיים האמיתית, אך בה בעת נהנה מהזכות להתייצב במרכז עולמו, ממש בלב הקוסמוס, כי הזולת רחוק ומטושטש ולכן גם לא מאיים או מפריע. המשורר דרור אלימלך הוא ממשוררי הבדידות המוצלחים ביותר בשירה הישראלית של העשורים האחרונים, וההצלחה שלו – בכתיבת שירה ולאו דווקא ברכישת מעמד, שכן הנידחות רודפת אחריו לעת עתה כמין גורל או יעוד – קשורה בין השאר לחן הרב, או לנונשלנטיות נטולת היומרה, שמאפינים את הדרך שבה מתעצבת אצלו נקודת המבט הכפולה הזאת, הנידחת, של מי שנמצא בשוליו הרחוקים של הלא-כלום אך גם במרכז ההוויה החדפעמית והקפריזית, הרוויה בסודות מנוסחים-למחצה, של חייו.

האם דרור אלימלך באמת נידח כל-כך? זה לא מובן מאליו: חשוב להבהיר ש"הרחבת המאבק" הוא כבר ספרו השמיני (אם כי הראשון שלא רואה אור בהוצאת הספרים של ירון גולן, שנודע כמו"ל חובב שוליים), שמי שכתב לספר את אחרית הדבר הוא גבריאל מוקד (המכתיר אותו כ"משורר חשוב"), וששירתו יוצאת הדופן מוכרת כמעט לכל פעיל שירה ישראלי עם די ותק ומעורבות. מה גם שהוא נולד ומתגורר בפתח תקווה, אם המושבות, עובד כבר שנים כפסיכיאטר במשרד הבריאות, ופעיל לא רק כמשורר אלא גם כפסנתרן ומלחין של מה שמכונה "מוזיקה קלסית-חדישה", בעיקר אלקטרונית. אז אולי הוא לא נידח כל-כך, ובכל זאת קשה לא לזהות ברוב המאפינים שהזכרתי, ובתוכם בצירוף הכמו-אוקסימורוני "מוזיקה קלסית-חדישה", אותו מיזוג של שוליים עם תודעה מזוקקת של מרכז שאיבד את תוקפו, מסתתר או נעלם.

באחרית הדבר מתאר מוקד את הפואטיקה של אלימלך בעזרת המונח "מינימליזם", שהיה פופולרי מאוד בשנות ה70, ימי שלהי המודרניזם. ההורים הקדומים-יותר של הפואטיקה הזאת הם ז'אנר ההייקו והאימג'יזם של ויליאם קרלוס ויליאמס, ומי שהעניק לה את הנוסח הכי משפיע בשירה העברית הוא אהרן שבתאי בספרי "הפואמה הביתית". בתל אביב של שנות ה-80 כונתה המגמה  "שפה רזה", ובעשור האחרון מייצג אותה בעיקר כתב העת "מעיין" ומשוררים שמושפעים ממהפכת התקשורת כתומר ליכטש וערן הדס. אך למרות שמדובר בסגנון ותיק ומסועף,  לאלימלך שמור בתולדותיו העבריות מקום של כבוד: המינמיליזם שלו מצליח איכשהו להיות מינימלי במיוחד, נקי לא רק מהעידון המופרז ושביעות הרצון העצמית של ההייקו וצאצאיו אלא גם מכל יומרה "רוחנית" או התחכמות קוואזי-אינטלקטואלית. שיריו הקצרים הם אישיים וישירים להפליא, לפעמים בוטים, ומבוססים על חיבור של אימאז' פשוט ולקח קולע בזווית חדה ופוצעת, ובה בעת יש בהם יופי לא מפוענח, מין ריחוף חסר משקל, שנובע בעיקר מהצליל הבהיר והמדוייק שהוא יודע להפיק. אולי אפשר לכנות אותם "סיכות פואטיות" או "מחטי שירה".

אך למרות המינימליזם הדוקרני שלו, יש ב"הרחבת המאבק" גם הרבה נדיבות ואפילו רוך. המוזיקליות של אלימלך באה לידי ביטוי גם בארגון החכם של הספר, שהופך אותו לפואמה רציפה שאפשר לנוע בה כתיירים בנופיו המפתיעים של כוכב לכת קרוב-רחוק. זהו כוכב שהקרקע שלו חתוכה במכתשים של בדידות ובאטמוספרה שלו מסתחררים הוריקנים זעירים של נידחות, ובכל זאת יש משהו מזמין במרחבים הפתוחים שלו, ולא מעט גילויים בלתי צפויים, מרגשים ומתמיהים גם יחד, של יופי אלטרנטיבי, זר ופרטי, ולפעמים לא לגמרי פרטי, כמו בשיר המצורף לרשימה.

CCF28122012_00001

דרור אלימלך, הספר השמיני – הרחבת המאבק, עמדה

תגיות: , , ,

יום שישי, 4 בינואר, 2013 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון