רפי וייכרט, מאות

פורסם בתאריך 30 בנובמבר 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

רפי וייכרט עסוק בשנים האחרונות בניסויים צורניים מפתיעים ויוצאי דופן. יש בניסויים האלה פרדוקס או סתירה פנימית – הם נולדים מתוך כמיהה לצורה פיוטית הדוקה ותובענית, כזאת שתטיל על המשורר משמעת ותשמש תחליף מעודכן לחרוז ומשקל, אך למרבה הפלא הם מושכים את שירתו לעבר הפרוזה, ומעניין לנסות להבין איך זה קורה ולמה.

הניסוי הקודם של וייכרט נערך בספרו "רזים", שהוקדש לצורה פיוטית מאתגרת המכונה "סונטות מילה" – שירים בני ארבע עשרה שורות בדיוק המכילות כל אחת מילה אחת בלבד. התוצאה היתה מבלבלת במקצת: השקילות בין מילה לשורה ביטלה למעשה את משמעותה של חלוקת השיר לשורות, זו שהעניקה לאמנות השיר את כינוי החיבה "שורות קצוצות". בעצם, מבעד לצורתן המשוכללת לכאורה, התגלו סונטות המילה של וייכרט כיצירות פרוזה קצרצרות שמתחפשות באמצעים גרפיים לשירה, וליתר דיוק: כמשפטים בני ארבע-עשרה מלים שנכתבים משום מה מלמעלה למטה במקום מימין לשמאל – מילה על מילה במקום מילה לצד מילה.

ספרו החדש של וייכרט, "מאות", נראה במבט ראשון כהיפוכו של "רזים". טפטופי המלים האנכיים התחלפו בחטיבות פרוזה יציבות בנות מאה מלים כל אחת, ומה שהיה כחוש כשלד העלה בשר וזכה לצורה מלבנית מוכרת וידידותית. במבט שני הספר החדש הוא המשכו של "רזים" עם שני שינויים לטובה: המספר 14 הוחלף במספר 100, והחלוקה לשורות התמוססה לגמרי. המתח בין שירה לפרוזה נעשה גלוי ומודע לעצמו.

ברור למה וייכרט נאמן למספרי הברזל האלה – 14 או 100. הוא זקוק לגבולות שידרשו ממנו מודעות חריפה למשקלה כל מילה שהוא משתמש בה, ויחייבו אותו לעריכה עצמית  מסורה וקפדנית שתניב טקסטים צלולים ומלוטשים ככל האפשר. ניתן לנחש שמצד אחד משהו ב"שורות הקצוצות" של השירה חדל לרגש אותו – או להפך:התחיל להטיל עליו מורא – ומצד שני השורות הארוכות של הפרוזה נותרו כאוטיות מדי בעיניו, מאיימות בפטפטנותן. לא פלא שהוא מתעקש ליצור לעצמו תחנת ביניים בין הסוגות: שירים בפרוזה.

"מאות" הוא ספר נהדר, אחד משיאי יצירתו של וייכרט. במובן מסויים הוא אפילו נהדר מדי, דייקני ומדוד כמו מאזניים של צורף. יש בו שישים פסקאות-פרוזה מעודנות וחכמות שמצטרפות לדיוקן עצמי אינטימי ומשוכלל. הנושא הרשמי הוא הזמן החולף מנקודת המבט של ראשית גיל העמידה – כשההתבגרות כבר הסתיימה איכשהו וההזדקנות עוד לא בדיוק התחילה: מצד אחד הגילוי המכאיב שמה שהיה פעם מלא תשוקה והתלהבות – הגוף, בעיקר – איבד לא מעט מהאנרגיה שלו, ומצד שני ההבנה שההתמעטות הזאת הביאה עימה גם חסדים: מתינות, השלמה, מודעות עצמית, ולפעמים תחושת רווחה או השג. אני מאמין שקוראים רבים יאהבו את פסקאות הפרוזה המוזהבות האלה, שאינן אלא שירים בני שורה מתמשכת אחת.

אבל מעבר לנושא הרשמי – הזמן החולף – מסתתר הנושא הסמוי של הספר, שהוא בסיסי לא פחות: התשוקה הגדולה של וייכרט לגבולות ברורים, לסדר, למידה נכונה, לאיזון. בכל אחת מהפסקאות הוא חותר לנקודת האמצע – נקודת שיווי המשקל – בין שירה ופרוזה, קינה על החולף וברכה על הקיים, גילוי לב ומסכה. החתירה הזאת מעניקה לספר את יופיו הקלסי, המרחף מחוץ לזמן, אבל גם מחדדת את גבולותיו. דומה שהמאמץ לרסן את הכאוס קצת בולט מדי. במקום לבחון את גבולותיה של הצורה המיוחדת שהמציא לעצמו – למתוח אותה לכיוונים קצת יותר פוליטיים, חשופים רגשית או אקספרימנטליים מבחינה לשונית – וייכרט מקפיד להיצמד למרחב האינטימי והמוגן שהוא הצליח לזקק לעצמו: מקום רך ומבורך שלא קל להגיע אליו, אבל כשמגיעים כדאי לפתוח ולהרחיב.

רפי וייכרט, מאות, הוצאת קשב

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 30 בנובמבר, 2012 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון