את השירים ב"הפסקה", ספר הביכורים של של מעין לוי בן סטון, אפשר לתאר בכמה צורות: אפשר לומר, למשל, שהם מציעים עיבוד שירי חכם ומדוייק ושל חומרים שהקהילה הספרותית נוטה להתעלם מהם או להתייחס אליהם כאל חומרים "נחותים": חומרים מהסוג שמאכלס טורי "יחסים" באתרי אינטרנט, סיטקומים על רווקות ורווקים ותסריטים של קומדיות רומנטיות – בעיקר בשלבי החשדנות והתסכול, אלה שקודמים להפי אנד – ומספרים על חייה של אישה שרוצה אהבה, כלומר בן זוג, נופלת שוב ושוב בכל הפחים בדרך, ואיכשהו מצליחה להישאר שפויה ומלאת חיים.
כל החומרים האופיניים לז'אנר נמצאים ב"הפסקה": סיפורים מצחיקים-עצובים על אהבה מכאיבה וכוזבת לגבר הלא נכון, תובנות "רוחניות" שבזכות טוויסט קטן, חצי-רציני חצי-מלוגלג, הופכות מביטויים ממוסמסים של תקווה נואשת לניסוחים מחודדים של יאוש מפוכח, והתמודדות מתמדת עם הפער בין מה שנתפס כשיגעון לדבר אחד או כמקור מתמיד של ריקנות – האהבה המבוקשת שלא מצליחה להתממש – לבין הצורך להמשיך לחיות, כלומר לשמוח, להתרגש ולקוות.
מנקודת המבט הזאת יש משהו אלכימי בשירי "הפסקה": החומרים המוכרים, הפופיים, שדומים כל כך לקלישאות, הופכים לשירה מסוגננת, לפעמים רבת יופי, בלי להתכחש לטבעם. הטריק הוא הטריק הישן והטוב של כתיבה טובה – דיוק בבחירת המילים והדימויים, קשב לכל ניואנס, נכונות להסתכן רגשית, שיווי משקל בין גילוי לב והומור, ובעיקר ההבנה שגם אם השיר מתחפש למשל עם לקח או לאנקדוטה עם פואנטה, הלקח או הפואנטה תמיד מתעתעים ודו משמעיים, כי שום דבר לא יכול לעצור את הנדנדה בין כמיהה גלויה וכאב חשוף לבין חתירה למודעות עצמית ושליטה עצמית: השיר נבחן בכוחו לרחף בין חולשה וכוח ובין אהבה לבדידות, בלי להכריע ביניהם.
ואפשר לתאר את השירים ב"הפסקה" גם אחרת: לראות בהם מפגש מעניין בין שתי מסורות שנעשו פופולריות מאוד בשירה הישראלית של עשרים השנה האחרונות – מסורת השירה הניו אייג'ית, על נטייתה לעצב תובנות דקיקות ושבריריות כהייקו או משל זן-בודהיסטי, ומסורת שירת האהבה הפמיניסטית או הפמיניסטית-למחצה, זאת שמודעת לקשיים הכרוכים באידיאת האהבה הרומנטית, אך גם לקושי הגדול לוותר עליה. המפגש מעניין כי יש בו אירוניה דו-סטרית שמעודדת ניקיון וצלילות, ומאפשרת ויתור על מטענים ספרותיים עודפים. אחת הסכנות שאורבות לשירה, גם לשירה טובה, היא ספרותיות-יתר, שעלולה לנתק אותה מהזרם הבלתי פוסק של השפה והחיים, ולהרחיק מילים ממשמעויותיהן. שירה כמו של לוי בן סטון נחוצה כדי לגשר על המרחק הזה, ולאפשר דו-שיח בין תבניות לשוניות עתיקות, "שיריות", ותבניות לשוניות חדשות, ישירות וגמישות יותר.
משפט שחותם את אחד השירים בקובץ – "זה מה יש" – ומהדהד בשירים רבים אחרים, מצליח ללכוד בשלוש מלים את רוח הספר. "זה מה יש" הוא בעת ובעונה אחת תמציתה של האמת "הרוחנית" שהמשוררת נאחזת בה ומלגלגת עליה, הסיוט שהיא מנסה לברוח ממנו ומחוז החפץ שהיא שואפת אליו. "זה מה יש" הוא גם הגדרה לא רעה של הפואטיקה המפוכחת שהיא מנסה לעצב, והמפתח ליופים של שיריה: לרתיעתם מיומרה ומהעמדת פנים, ולנכונותם לגלוש על פני תהום של ריקנות בלי ליפות אותה. "ממה את בורחת?" נשאלת המשוררת באחד השירים, ועונה: "מאנשים כמוני, בני גילי, דוברי עברית. / מהאפשרות שהם לא יאהבו אותי…. אני לא צוחקת כשהם צוחקים ,/ לא התחתנתי כשהם התחתנו, / ואין לי תואר." ולשאלה "במה את עוסקת?" (לוי בן סטון היא רקדנית, מורה לפילאטיס ומנהלת של סטודיו ליוגה, וכמובן גם משוררת) היא משיבה: "בהתקרבות ובהתרחקות של הדברים // שזה במלים אחרות / הכיווץ וההרפיה / של סמרטוט הנפש". יש כעס בתשובה הזאת, אבל הכעס לא מסתיר את האמת החמקנית שנרמזת בה. להפך, הוא מדייק ומעדן אותה. קשה לחשוב על משהו נחשק או ממצה יותר מכיווץ והרפיה של סמרטוט הנפש.
מעין לוי בן סטון, הפסקה, סדרת "כתוב", פרדס