עירית כץ, שנת חורף

פורסם בתאריך 19 באוקטובר 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"שנת חורף", ספר הביכורים של עירית כץ, הוא דוגמה מצויינת ליצירתו של פער בסיסי, אולי מכוון, בין תוכנו הממשי של הספר לאריזה היחצ"נית שלו. הספר מוצג כספר של מהגרת. עירית כץ היא אדריכלית שעקרה לפני כחמש שנים לאנגליה, וההתרחקות מישראל עודדה אותה לכתוב שירה. המהפך מנוסח במלים ברורות באחד משירי הקובץ: "עזבתי כדי שאוכל / להתחיל לדבר." ההגירה היא התוכן העיקרי של הקומוניקט שמלווה את הספר, ומהקומוניקט היא נדדה לרשימות הביקורת שצצו בעקבות צאתו.

יש בספר שירי הגירה, ויש בהם יופי, אבל לא זה מה שמעניין או חדש ב"שנת חורף". שירי הגירה בעלי ערך נולדים כאשר המתח בין שפת המולדת הישנה והחיים בארץ החדשה זוכה לביטוי ספרותי מורכב, עשיר בהקשרים היסטוריים ותרבותיים, וזה לא הכיוון של כץ. להפך: היא כותבת שירה אישית מאוד, מופנמת, שהציר שלה משפחתי, וסגנונה אינו חורג ממה שמקובל לזהות כ"שירה ילידית כתובה כהלכה" בישראל של ראשית שנות האלפיים. נכון שהתפאורה אירופאית, אבל העלילה ישראלית טיפוסית: זוג צעיר ומשכיל עם ילדים, שמשתדל לישב בין חיי יומיום תובעניים אך יציבים למדי לבין מרחב הרגשות האפלים שרוחש מתחת לפני השטח, ולפעמים מאיים לפרוץ החוצה, אם כי בדרך כלל עוצר בזמן.

מה שכן מיוחד ובולט בספרה של כץ מתגלה בסדרה של שירי אהבה וגעגוע יפים במיוחד שמופנים כולם לדמות מסתורית שנעלמה, הלכה או מתה, והותירה את המשוררת לבדה. זוהי דמות שהמין הדקדוקי שלה הוא זכר, והשירים המוקדשים לה בולטים לא רק בעוצמתם אלא גם משום שקשה ליישב ביניהם לבין נופי ההגירה והמשפחה שבתוכם הם משובצים. לא ברור מי הילד, הנער או הגבר שנעלם, ולמה הכאב עליו גדול כל כך.

התשובה שכמה מהשירים רומזים אליה מזהה את הדמות הנעלמת עם עובר, ואת חווית האובדן  שמארגנת את הספר כולו עם הפלה. זו אינה קביעה ביוגרפית. הביוגרפיה של עירית כץ נסתרת מעיני, ויתכן בהחלט שמה שאני מזהה כהפלה אינו אלא מטאפורה למשהו אחר. מדובר בהצעה פרשנית: הפלה – ממשית או פיגורטיבית – כדימוי-היסוד או חווית-התשתית שדרכם שירי הספר נעשים קצת יותר מובנים. פרשנות כזאת גם מבהירה את המסתורין שאופף את הדמות הנעלמת, ואת הצורך בתרגיל ההטעיה שמסב את תשומת הלב ממנה להגירה. באבל על עובר יש משהו פנימי, לפעמים פנימי מדי, והוא נוטה להיות חבוי או מוצנע.

בכל אבל יש שני יסודות: יסוד קונקרטי, שקשור למקום שתפס המת בחייו של האבל ולקושי להסתגל לחלל הריק והקרוע שהותיר אחריו, ויסוד מוכלל יותר, סימבולי, שמסמן את הנוכחות המתמדת של ההעדר בחיינו, על כוחה המאחה והמנחם. שירת אבל נעה תמיד בין שני הקטבים האלה, הקונקרטי והסימבולי, מתוך הבנה שככל שהיסוד הקונקרטי משמעותי יותר כך האבל קשה יותר. אך כאשר מדובר באבל על עובר שנפל, או על משהו אחר שמת בטרם זכה לחיים עצמאיים, היחס בין הקטבים מסתבך ואפילו מתהפך: החלל הריק והקרוע נעשה בעת ובעונה אחת פנימי לחלוטין ומפונטז לחלוטין. לא אדם מת, אלא משהו שדומה לאיבר פנימי, ניצן או אידיאה, ובמותו מגיעה לקיצה גם אהבה מיוחדת במינה – אהבה בצורתה הגולמית ביותר, כזאת שההבחנה בין "אני" ו"אתה" עדיין לא הבשילה בה.

"שנת חורף" הוא ספר מקורי ומעניין לא משום שכץ היגרה ללונדון, אלא בזכות טבעה המסתורי של חווית האובדן המעוצבת בו. הוא שייך לזרם הולך ומתרחב בשירה הישראלית הצעירה: זרם של משוררות ומשוררים שמגלים שהזיקות המכריעות בחייהם – בלונדון, בוסטון או ירושלים – הן זוגיות ובעיקר הוריות. המולדת הישנה, בית ההורים, ננטשת לטובת ארץ חדשה: ביתם של ילדיך, והדרך מבית לבית או מהורה לצאצא לא תמיד קלה. ובמובן זה רבים מאיתנו, בדיוק כמו כץ, מהגרים בני מהגרים.

עירית כץ, שנת חורף, סדרת קסת, הוצאת האקיבוץ המאוחד

  • הספר באתר ההוצאה.
  • רשימה של אורי הולנדר ב'הארץ'.
  • מיה סלע מראיינת את המשוררת ב'הארץ'.
  • ראיון שערך זוהר נוי עם המשוררת באתר 'ספרים, סופרים ומה שביניהם'.
  • ארז שוייצר על הספר ב'הארץ'.

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 19 באוקטובר, 2012 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון