שירה נולדת כאשר הגבולות הדקדוקיים שהשפה מסמנת – גוף ראשון, שני ושלישי, יחיד ורבים, נקבה וזכר וכו' – נמתחים ונפרצים. הטקסט נטען במוזיקה ובריבוי משמעויות משום שזהותו של הדובר מאבדת את יציבותה ומתמזגת בקולות נוספים, ממשיים או דמיוניים. זה אולי הטריק המרכזי של כתיבת שירה: המשורר שר, אך קולו אינו רק קולו, ואל תוך הפער בין הקולות מסתנן כל הבלגן של חיי אדם: נערה הופכת לאם ומבוגר מתגלה כילד. אישה הופכת לגבר וקרוב נעלם כזר. עבד הופך לאדון ואל מתגלם באדם. אויב הופך לאוהב ומת חוזר כחי.
בספר שיריה השני של ליאור גרנות, "שמה והולכת", הטריק הזה הוא עיקרון גלוי ומאורגן, אולי מאורגן מדי. כל שירי הספר מצטרפים לפואמה ארוכה שמספרת את סיפורה של דמות הקרויה "מילי", מעין גרסה מעוגלת של הדמויות השבורות והנואשות שאכלסו את "דברים", ספר הביכורים של יונה וולך – ניזטה וכריסטינה, יונתן וסבסטיאן. זהותה של מילי ברורה ולא ברורה: היא תינוקת צורחת, נערה אבודה ואישה בוגרת בעת ובעונה אחת; דמות פנטסטית או וירטואלית שחיה בעולם מכושף ואישה בשר ודם שסובלת מהלוצינציות ומהתקפים דרמטיים של דיכאון וחרדה; בת דמותה "הפנימית" ואפילו "הסודית" של המשוררת עצמה, וסמל נגיש ואוניברסלי שקוראות וקוראים רבים יוכלו למצוא בו את עצמם.
המתח המרכזי שמילי חווה קשור לצורך הנואש שלה בזולת חושק, אוהב או כמו-אוהב, שיציל אותה מהכאוס הפנימי שלה. היא זקוקה לדמות חיצונית, ממשית, יציבה לכאורה, שתמלא את החלל הריק שהיא טובעת בו, אך מגלה שוב ושוב שמדובר בממשות כוזבת שמעצימה את הריקנות. לפעמים הזולת הוא גבר, ואז ההתרוקנות והנפילה שבאה בעקבותיה מהירות מאוד ודומות למוות אלים: חושך נופל על העולם ומילי הופכת בבת אחת מסובייקט כל-יכול לאובייקט חסר-חיים. לפעמים הזולת הוא אישה, ואז הנפילה הרבה יותר איטית, ממושכת ועמוקה, ולכן חשופה ומסוכנת יותר, אך מאפשרת למילי להרגע, לפחות לרגע, ואולי גם לגעת בעצמה. בסוף הספר הזולת נעלם, המשוררת נחשפת, והיא ומילי מתאחדות בחיבוק זהיר שיש בו נחמה והבטחה להתחלה-מחדש.
ספר הביכורים של גרנות, "והשמש – שמש", שראה אור לפני כשנתיים, התרכז בסיפור האהבה הלסבי שנרמז בין שורותיו של הספר החדש. זה היה ספר מרשים לא פחות, אם כי הרבה יותר מסורתי בצורות העיצוב שלו. גרנות תיארה שם רגעי מפתח בסיפור אהבה גדול והרסני שסחף אותה כמערבולת ופלט אותה אל מה שהיא כינתה "חיי הקודמים" – ביטוי דו משמעי שסימן הן את החיים הסגורים-רגשית שקדמו להתאהבות והן את החיים הקרועים-רגשית שהופיעו בעקבותיה. אחד מרגעי המפתח האלה נוסח בשיר קצר ובולט מאוד, שאפשר לראות בו חוליית חיבור בין שני הספרים: "אני גרועה בזוגיות, את מעקמת את פיך בהתנצלות, / אך כעבור לילה מתגלה בך נדיבות: / אני יודעת להיות אמא, קחי ממני כל מה שתוכלי. / אני מקפלת את גופי בתנוחה עוברית / וצורחת."
העובר הצורח ההוא, שהתגלה לרגע כשגיבורת הספר הקודם חשפה את פניה האמהיות, הפך לגיבור הספר החדש. שינוי הפוקוס חייב שינוי מקביל בפואטיקה – משירת אהבה שמתרכזת ברגעים שנמתחים ומתכווצים בין אוהבת ואהובה, "אני" נזקקת ונואשת ו"את" מיטיבה ומאיימת, לאפוס שיש לו רק גיבורה אחת, חסרת אונים וכל יכולה גם יחד – "היא", מילי. המבנים המורכבים מהספר הקודם, שעיצבו חוויות-חיים ממשיות אך מקוטעות ומבוהלות, פינו מקום לרצף רך ומתמשך שתפקידו להעניק צורה נגישה וקול צלול לדמות בדיונית-למחצה שהכמיהה העמוקה שלה היא להחשף על מנת לשוב ולהתמזג בדמותה ובקולה של המשוררת, ולאפשר לה לאהוב בלי להתרסק. מעניין יהיה לקרוא את ספרה הבא של גרנות, ולבדוק לאן יובילו את חיפושיה בין שירת אהבה, שירת התבגרות, ושירה מטאפיזית שבוחנת את המרחקים בין "אני" "את" ו"היא".
ליאור גרנות, שמה והולכת, הוצאת קשב לשירה