הכיוון מזרח 16

פורסם בתאריך 14 בנובמבר 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שני סוגים של א-סימטריה הטרידו אותי כשקראתי את הגיליון החדש של כתב-העת הספרותי "הכיוון מזרח". קודם כל א-סימטריה מגדרית. באופן רשמי מוקדש הגיליון ל"ערסים ופרחות", אבל כשקוראים את החומרים עצמם מתברר שהוא מוקדש בעיקר לפרחות, והערסים שוליים למדי. אפשר לשאול למה, אבל כדאי להבחין בא-סימטריה נוספת, הרבה יותר מטרידה.

בפתיח האינטיליגנטי מדגישים עורכי הגיליון את כפילותה הערכית של דמות הפרחה, כלומר את העובדה שהיא משמשת הן ככינוי גנאי מבזה המכוון בעיקר נגד נשים מזרחיות (אם כי לא רק נגדן, כמובן), והן כמקור אפשרי של אסרטיביות מזרחית – כבסיס למרד או להתרסה כנגד נקודת המבט האשכנזית. בהמשך מספרים העורכים שהטקסטים שקיבלו במסגרת עבודת העריכה נחלקו ברובם לשתי קבוצות – לאלה שהציעו "ייצוג אידיאלי, רומנטי ותקין פוליטית" של הפרחה, ולאלה שביטאו חרדה עמוקה מפניה ובעיקר מפני "האיום שיש בסטריאוטיפ הערסי והפרחי על השיח המזרחי". העורכים, כך מובהר שם, לא הכריעו בין האפשרויות אלא הניחו להן להתחרות זו בזו, כביטוי לחרותם של היוצרים להתעמת כל אחד בדרכו עם המורשת הפרחית הסבוכה.

אלא שעיון בגיליון מגלה שהחרות הזאת היא במידה רבה מדומה. ברוב הסיפורים הכלולים בו מנוסחת  כמעט אותה עמדה, הרואה בדמות הפרחה איום בלתי נסבל. זוהי חרדה משתקת, והפרחה מתגלה דרכה כמו מין מדוזה – לא הרכיכה הימית אלא הדמות המיתולוגית – שמי שמביט בה מתאבן מרוב עלבון, בושה או אימה.

ומה שמנוסח במפורש בקטעי הפרוזה זוכה לביטוי עקיף אך לא פחות חריף בשירים הכלולים בגיליון. מתי שמואלוף, הידוע בשיריו הפוליטיים הישירים, נתקף פתאום זהירות ותרם לגיליון שיר סבוך למדי, שמבעד למסכת הדימויים שלו קשה שלא לחוש בבהלה מפני רעמת הנחשים הארסיים, השחורדיניים, המעטרת את ראשה של הפרחה. ביטוי לזיקה שבין ערסים למדוזות (בתוספת רמז למיתוס על הולדת אפרודיטה) אפשר למצוא גם בשיר היפה של טלי לטוביצקי, המצורף לרשימה.

latovitzkiהבהלה הזאת מובנת, אבל נדמה לי שהיא עומדת בבסיס תחושת ההחמצה המלווה את הקריאה בגיליון. חלק מהחומרים מבטאים את אימת-הפרחה בדרך מעודנת ורגישה (הסיפורים של דבורה נגבי ואלון לוי למשל) ובכל זאת יש בַּסך-הכל משהו עצוב וחד צדדי, אנטי-פרחי, המשדר ויתור-מראש ותבוסה. הכמיהה המבוטאת בפתיח, לגישה שמחה ויצירתית יותר כלפי דמות הפרחה, מהדהדת אמנם בכמה מהמאמרים בחוברת – בעיקר במאמרה של גל קרניאל – אבל ביצירות הספרותיות היא נדחקת לשוליים לטובת תפיסה הרואה בה קודם כל מפלצת, מין דחליל שהאשכנזים יצרו כדי להבהיל את הציפורים המזרחיות, ואלו אינן מסוגלות להפסיק לנוס מפניו גם אחרי שהמזימה נחשפה. הבעיה היא שבלי משהו שיאזן את הבהלה הזאת קשה לבסס מחשבה ביקורתית אפקטיבית, שלא לדבר על יצירתיות ספרותית.

נדמה לי שהמקור להחמצה נרמז גם הוא בדברי הפתיחה של העורכים, שמודעים לקושי ומנסים לתרץ אותו. הם קובעים שם שלמושג הפרחה יש גבול, כלומר רכיב מהותי שאסור להטיל בו ספק, והגבול הזה הוא "סיפור מכאובם של המזרחים בפגישתם עם התרבות הישראלית האשכנזית… על אף שחלק לא קטן מהמזרחים באו מרקע מסורתי, הושם דגש, כאן בארץ, על מיניותם, ועל אף שחלק ניכר היו אנשי ספר, בורותם הוכתרה." האם ייתכן שהפרחה חייבת להישאר שלילית ביסודה, מין צירוף חסר שחר של מיניות ובורות, אחרת סיפור מכאובם של המזרחים ייפגע? לא בטוח שהחשש הזה נכון, אבל גם אם כן, כדאי לשקול להקריב משהו מהמכאוב המזרחי אם זה המחיר הנחוץ להתבוננות סקרנית ואוהדת יותר בדמותה. מעבר לדחליל המיתולוגי, למורשת העלבון והזעם, לבוז ולהשפלה, מסתתרות נשים ממשיות, מהאמהות המייסדות של החברה הישראלית, הראויות לכבוד ואהבה. סטריאוטיפ הפרחה השחיר את דמותן, אבל אם לא נזהה את תרומתן לעיצובו – כלומר את היסוד הנועז והיצירתי בחייהן – אנחנו עלולים להישאר עם חור גדול בלב.

הכיוון מזרח 16, ערסים ופרחות, עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן, עורכים: בת שחר גורמזאנו גורפינקל ועומרי הרצוג, בימת קדם

תגיות: , , , ,

יום שישי, 14 בנובמבר, 2008 כתבי עת

Comments Closed

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון