אלחנן ניר, תחינה על האינטימיות

פורסם בתאריך 6 בפברואר 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

לצד שני הרנסנסים הבולטים המנסים להתגבש לאחרונה בשירה העברית – רנסנס התודעה המזרחית ורנסנס החרוז של "הו!" – מתנהל פרוייקט התחדשות נוסף, אולי לא פחות משמעותי: רנסנס של שירה דתית שמקורו באגפים המתקדמים של הציבור הדתי-לאומי. הרנסנס הזה קשור בין השאר לפעילותו של כתב העת "משיב הרוח" שהוקם על ידי צעירים דתיים, רבים מהם מתנחלים, ב-1994. למי שקיווה שמדובר בניסיון להטות את השירה הישראלית לערוצים פוליטיים חדשים, ימניים יותר, נכונה אכזבה. מטרת המשוררים היתה במידה רבה הפוכה: לאו דווקא ללמד את השירה הישראלית לקח חדש, אלא ללמוד ממנה לקחים ישנים, בעיקר את אלה של נקודת המבט האישית, האינטימית, "המשוחררת" – משוחררת מבחינה רגשית, מינית, מגדרית, לשונית, אפילו אינטלקטואלית.

ב-2005 פרסמה חבורת "משיב הרוח" אנתולוגיה מרשימה למדי בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", לב הממסד של השירה הישראלית החילונית. לחוברת נמצאה תמיכה רבנית בדמות אחרית דבר מאת הרב שג"ר (1950-2007), ממנהיגי הזרם האנטי-חרד"לי בציונות הדתית, שחתר בפעילותו החינוכית למגע בין הציונות הדתית לבין הזרמים הרוחניים המשמעותיים של העולם החילוני בסוף המאה העשרים, וביניהם הספקנות הפוסט-מודרניסטית והלהט הניו-אייג'י, תוך דגש על נקודות המפגש שמציעה המסורת החסידית. צעיר המשתתפים באותה אנתולוגיה היה אלחנן ניר, יליד 1981, המלמד היום בישיבת "שיח יצחק" באפרת – ישיבה שהוקמה על ידי הרב שג"ר והולכת בדרכו. כעת ראה אור ספר הביכורים של ניר, "תחינה על האינטימיות", גם הוא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" הציונית-שמאלית.

יש משהו מרתק בדמותו של ניר: פרט להיותו משורר צעיר ומורה בישיבה, הוא גם עורך המדור הספרותי של העיתון הימני "מקור ראשון" ופעיל מאוד כמתווך בין המחנה הדתי-לאומי לבין המסורות הדתיות והמיסטיות של "המזרח" –  כלומר בין חיים בחסות ההלכה לבין מרחב הדימויים הניו אייג'י הקשור לתיירות בהודו. אין ספק שניר יודע להלך בחן רב בין הטיפות: להיות ממסדי ואנטי-ממסדי, "תורני" ו"ניו אייג'י", "ימני" ו"מתקדם" בעת ובעונה אחת. הגמישות הזאת, בתוספת כישרון לא מבוטל כמשורר, הופכת את ספרו למעניין במיוחד.

כשניר כותב "תחינה על האינטימיות", הוא מבטא את תשוקתו לחרוג מהכבלים הממוסדים של החיים הדתיים לטובת המימד הפנימי, האינטימי שלהם. יש שני סוגי אינטימיות כזאת בספרו של ניר – מצד אחד אינטימיות עם בני אדם אחרים, בראש וראשונה עם נשים, ומצד שני אינטימיות מיסטית, כלומר חוויתית או רגשית, עם אלוהים בכבודו ובעצמו. מצד אחד עם אמא ומצד שני עם אבא, אם תרצו, אלא שאמא היא בשר ודם, אישה חד פעמית שסופה למות, ואילו אבא הוא מערבולת אלוהית, ניצחית וחידתית, שסוחפת עימה הכל.

הפואמה שחותמת את הספר מדגימה היטב את האינטימיות מהסוג הראשון. זוהי קינה שוברת לב על אמו של המשורר שמתה בדמי ימיה, ומה שבולט בה יותר מכל הוא המאמץ להגן על הזיקה העמוקה בין בן ואם – כלומר על המימד החושני, הבלתי ניתן לניתוח, של האינטימיות ביניהם – מפני כל מערכת מושגית, ובעיקר מפני מערכת המושגים הדתית. התוצאה היא שיר מרגש אך גם זהיר ומעורפל, שדמותה הקונקרטית של האם כמעט אינה ניכרת בו. זוהי תוצאה ישירה של הרצון "ללכת בין הטיפות": להתמסר להבט המופנם של חיי הרגש, שבעיני ניר מתקשר דווקא לנשי ולאימהי, בלי להתריס כנגד עולם המושגים הממוסד, הפטריארכלי במובהק, שמקיף אותו.

לא פחות מעניין הוא השיר המצורף לרשימה, שעוסק באינטימיות מהסוג השני, עם האל. זוהי כמובן תפילה, ומה שבולט בה הוא בלבול פורה אך בעייתי בין תפילה שמקורה במצוקה – קריאה נואשת לאלוהים שיושיע בשעת צרה – לבין תפילה שמקורה בתשוקה מיסטית לקרבתו של אלוהים. מי שבאמת חרד על נפשו אינו מבקש ישועה מ"פחד פרח פורח פחד פרח נובל" או מ"רווקות שבכל העולמות": הוא מוכן שתיוותר רווקות באיזה עולם, ובלבד שאלוהים יציל.

nir

אלחנן ניר, תחינה על האינטימיות, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 6 בפברואר, 2009 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון