ליאור שטרנברג, טקסי הערב

פורסם בתאריך 16 במרץ 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"טקסי הערב", ספרו החמישי של ליאור שטרנברג, הוא ספר מסתורי, אפל מאוד, והאפלה בולטת במיוחד על רקע ספרו הקודם, "האור החם", שחגג את הולדת בתו הבכורה של המשורר. גם בספר החדש יש לא מעט שירי אהבה משפחתיים, שמכונסים כולם בשער שחותם אותו, אבל התחושה הכללית היא שהחגיגה הסתיימה. לידת הבת אמנם הותירה אחריה שובל של אור שמסמן את הדרך לעתיד, אבל החלל שב והתמלא בצללים, בבדידויות ומרחקים שהאהבה מנסה לגשר עליהם, לא תמיד בהצלחה מלאה אך תמיד בלווית שתיקות וכאבים. נכון שהמשפחה מעוצבת, כמו בספר הקודם, כמחוז של אינטימיות שמגונן מפני הזרות, אבל באותה מידה אפשר לראות בה מובלעת מבודדת שהזרות מטילה עליה מצור. ולזרות הזאת, שסובבת את החיים המשפחתיים, מאיימת לחדור לתוכם ואולי אפילו מקננת בליבם, מוקדש רובו של הספר.

המתח בין שני הצדדים של החוויה המשפחתית – אהבה וזרות – מוביל את שטיינברג למקומות מרתקים אך גם רחוקים ומפתיעים מאוד. שניים משערי הספר, הראשון והשלישי, הם מחזורים שהמציאות שמתוארת בהם ממוקמת בעבר מיתי או היסטורי, אחד בימי בראשית אגדיים, במקום שמזכיר את המקום שאדם וחווה גורשו אליו מגן עדן, והאחר במושבה ארצישראלית רדומה ומוכת חמסין במחצית הראשונה של המאה ה-20, שמזכירה קצת את נופי הילדות בסיפוריהם של בנימין תמוז ויהושע קנז. המרחק בזמן הוא חלק מהסיפור. הוא מייצג את קוטב הזרות, ומאפשר לשטרנברג לברוא מרחב רב משמעי, מפתה ומאיים, שמחליף את משפחת המשורר בהווה במשפחת המוצא הממשית או המפונטזת שלו, זו שעשויה מזכרונות עתיקים, ספרותיים, ארכיטיפיים. התוצאה היא עולם שבו המתח המשפחתי העדין בין אינטימיות וזרות משתקף בסדרה של מתחים הרבה יותר חדים וחשופים: בין אב קדום ("הצייד") ואם קדומה ("מינקת"), בין לידה והרג, תוקפנות והקרבה עצמית, טבע פראי ותרבות מרסנת ואלימה. 

"טקסי הערב" מתגלה כשם דו משמעי. יש בספר שיר שזה שמו, ושם כוונת הביטוי צנועה, יומיומית, ריאליסטית – טקסי הרחצה וההשכבה של הבת הבכורה, שמעניקים לשגרת החיים העייפה והמסוכסכת של הוריה רגע גואל ומגונן של נחמה. אלא שברבים משירי הספר זוכה הביטוי במשמעות נוספת, הרבה יותר דרמטית: טקסי הערב הם טקסי מעבר אכזריים שמסדירים את החילופים הטרגיים, הגורליים, בחיי אדם – את גלגל הזמנים והדורות שמוביל ממשפחה למשפחה, הופך נעורים מוכי כמיהה לבגרות רדופת ניסיון, וממיר חיים במוות ומוות בחיים. 

בספר יש גם סדרה יוצאת דופן אך משמעותית של שירים לא משפחתיים, שעוסקים בעירו של המשורר, ירושלים, ומעצבים אותה כעיר אבודה, שכוחה, מתה. שטרנברג משתמש בדימויי אחרית הימים ותחיית המתים לא כדי לרומם את העיר אלא כדי להדגיש את אטימותה. זוהי עיר שרחובותיה הם מחילות שמתים שקמו לתחיה מתגלגלים בהן, ותושביה הם רוחות רפאים. כמעט בכל השירים אפשר למצוא גם כיס של אינטימיות או בועה של חיים שמשבשת את מרקם המוות והזרות – אלא שזוהי אינטימיות של סף תהום: אחד מרוחות הרפאים שסובבים בעיר, המשורר למשל, מגלה שהוא חי, חי יחידי, חי אחרון, או חושף בין הבורות והקברים מחילה סודית, פרטית לחלוטין, שעולה מתוכו מת מיוחד שהמשורר מכיר ואוהב, ובהתגלותו מזכיר לו את רצף החיים האבוד, את התקווה. ומה שמפתיע בשירים האלה, כמו בשירי המשפחה הרבים שמכונסים בספר, הוא ששטרנברג מצליח – וזה אולי הקסם המרכזי של שירתו – להעניק לחזיונות הזרות מרחיקי הלכת שלו טעם רך, מנוחם, כמעט אינטימי, ולמחוזות האינטימיות שהוא מעצב עוקץ של זרות נטולת נחמה. מופת דו משמעי ומפתיע במיוחד של אינטימיות זרה כזאת אפשר למצוא בשיר המצורף – השיר על הכלב גרשון, שקרוב קרבה אינסופית לילדות ולזקנה, לרקב ולפריחה, לעפר ולשלווה, וגלגל הזמנים בחייו כמעט אינו מורגש, ומתמצה בחילופים העדינים של עלות היום ורדת הערב.       

ליאור שטרנברג, טקסי הערב, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 16 במרץ, 2012 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים