"צמאון בארות" הוא ספר מרשים מאוד, וכספר ביכורים הוא מרשים במיוחד, למרות שרמת השירים הכלולים בו אינה אחידה. אלמוג בהר נבדל מרוב המשוררים העבריים בני דורו (הוא יליד 1978) ברהיטותו האינטלקטואלית, כלומר ביכולתו לעצב שיר כטיעון מורכב הנרקם בעת ובעונה אחת הן בפני השטח הגלויים של השפה והן במעמקיה. חשוב לא פחות לומר שבהר הוא אחד הקולות המרתקים ביותר במה שאפשר לכנות "הגל המזרחי החדש" בשירתנו, כלומר זה שנולד בעקבות התסיסה שהביאה עימה "הקשת הדמוקרטית המזרחית". הרהיטות שלו סוחפת עד כדי כך, שבמהלך הקריאה בספרו לא יכולתי שלא לשקול שוב את ההשערה המקננת בשולי ראשי כבר זמן מה – ששם, בגל המזרחי החדש, מסתתר היום האוונגרד הפורה ביותר של השירה הישראלית.
לעת עתה זו רק השערה, שיש לסייגה ולפרשה ובעיקר להעמידה במבחן הזמן, אבל נדמה לי שכדאי להתייחס אליה ברצינות כבר עכשיו, שכן יש זיקה ברורה בין כוחו של בהר כמשורר לבין העיסוק האינטנסיבי שלו בזהותו המפוצלת ובלשונותיו האבודות (כלומר בלשונות סביו וסבתותיו שאותן אין הוא דובר או שומע) – ערבית-עירקית וספניולית. בהר צמא לבארות, כלומר למסורות שיאפשרו לו לאחות את השסע בין ישראליותו המאושכנזת ומזרחיותו (ערביותו, ספרדיותו) שמסרבת להתאשכנז. יתרונו של השסע הזה הוא בצמאון הבארות הכרוך בו, וצמאון בארות הוא מצבה הבסיסי של השירה העברית היום, תהיה אשר תהיה הגלות או המולדת, הממשית או המדומה, שאליה היא כמהה. וכאן מתחוור ההישג הגדול של "הקשת הדמוקרטית המזרחית": הביקורת החריפה שלה על הציונות מתגלה כטקטיקה של בידול ומיתוג שמבעד לה מציצה האסטרטגיה העמוקה והמודעת-למחצה שלה, שהיא ציונית יותר ממה שנדמה. שהרי מה למדנו מ"הקשת"? מה למד אלמוג בהר מ"הקשת"? הוא למד שהפרספקטיבה המזרחית אינה רק נספח מאוחר או הערת שוליים נחבאת אל הכלים לגורל הציוני ("גורל" להבדיל מ"אידיאולוגיה"), אלא ליבו החי והפועם, רווי הסתירות והחורבנות, של הגורל הזה.
ואחרי שכל זה נאמר מגיעה ההפתעה האמיתית, והיא הקרבה האמיצה בין שירתו של בהר לשירתם של זך ואבידן, מגיבורי "דור המדינה". הקרבה הזאת, שהיא מוזיקלית ותחבירית-רטורית בעיקרה, ניכרת בשירים רבים ב"צמאון בארות", ואפשר להבחין בה די בקלות גם בשיר המצורף לרשימה. שימו לב למשל למשחק של בהר במילה "גלות" ובנגזרותיה, ובצורך שלו למתוח את השימוש בה עד למקום שבו הגלות כמו חורגת מתוך עצמה ומאבדת (אך גם בוראת מחדש) את משמעותה. מה יותר זכי או אבידני מזה? נכון שאצלם המשחק מהלך תמיד על חבל דק של נונסנס ואילו בהר מקפיד לשמור על רצינות סולידית, אבל הדמיון עמוק מכדי להתכחש לו. לפעמים הדמיון הזה אפילו אירוני במיוחד, כמו בכמה משירי ההתרפקות האוריינטליסטיים של בהר, שבהם קשה שלא לשמוע את זך לוחש: "האיש חאג'י באבא אהב כל ימיו. מסופר עליו / שאהב ואהב…"
מה בין בהר המקדש את הביוגרפיה הפרטית ושסעיה התרבותיים לזך ולאבידן שקידשו כמדומה את ההפך מזה, כלומר איזה חזון "אוניברסלי" ואפילי "ילידי" של החוויה השראלית? ומה בין הנער המזרחי-רדיקלי לזקניו של המיינסטרים האשכנזי? יש רשימות שכדאי לסיים אותן בשאלה, ולהניח לתשובות להתבשל במקום אחר.
אלמוג בהר, צמאון בארות, עם עובד
- אלמוג בהר מגיב לרשימה.
- רשימה של רוני סומק ב'הארץ'.
- ראיון שערך עומרי הרצוג עם המשורר ב-ynet.
- תמר משמר ממליצה על הספר.
- מדף הספרים של איילה מרציאנו-סבאג ב-nrg.
- רשימה של אריאל לוינסון, 'מקור ראשון'.
- רשימות של מואיז בן הרוש ונוית בראל על הספר בבלוג של אלמוג בהר.
- שירים נוספים מתוך הספר וקישורים רבים.