אורי ברנשטיין, עולם עובר

פורסם בתאריך 7 בדצמבר 2007 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אורי ברנשטיין הוא משורר נפלא, המלווה בנאמנות את השירה העברית כבר יותר מחמישים שנה. הוא נולד ב-1936 והתחיל לפרסם שירים כבר בשנות החמישים – ובמלים אחרות: הוא בן דורם של זך (שנולד ב-1930), אבידן (34), רביקוביץ' (36), שבתאי (39) או ויזלטיר (41). אפשר להוסיף לתמונה הקבוצתית הזריזה ששירטטתי גם את עמיחי (יליד 1924) כזקן השבט, ואת וולך (ילידת 1944) כבת הזקונים שלו, ונקבל מושג לא רע על מה שמכונה "דור המדינה" בשירתנו. אך בעוד כל המשוררים שהזכרתי זכו לתהילה, דומה שברנשטיין נותר חבוי בצללים של שירתו היציבה, המעודנת, השמרנית, המאופקת, הפרטית כל כך.

פרטיות היא אכן הסגולה העיקרית, הגורלית, של ברנשטיין. שיריו הם לעתים קרובות חשבונות חיים סבוכים של גבר – אב, בן, בעל – המודע באופן מכאיב לגבולותיו, ובמידה רבה אף מקדש אותם מבעד לבחינתם המתמדת. חכמי ספרותנו רגילים לומר שמהפכת "דור המדינה" החליפה את ה"אנחנו" הקולקטיבי ב"אני" הפרטי וכיו"ב. אלא שכל המשוררים שהזכרתי – פרט לברנשטיין – זכו לתהילה בין השאר משום שקולותיהם הפרטיים-לכאורה הם פרוצים ומשוסעים, ומשמשים צינור חלול ומנוקב לקולות רבים ומסוכסכים שקורעים אותם מפנים ומבחוץ. כולם משוררי אני/אנחנו מורכבים וחצויים – לא פחות מביאליק או מאלתרמן, נניח.

שתי מסקנות-ביניים חפוזות עולות מהגיגי. ראשית, שאם אכן היתה מתישהו מין מהפכת "פרטיות" בשירתנו, לא כדאי לזהות אותה עם "דור המדינה" המהולל. ושנית, שאם אכן היתה מהפכה נסתרת-למחצה כזאת – ברנשטיין הוא אולי הכוהן הגדול הנסתר-למחצה שלה.

ברנשטיין כתב את שיריו המסעירים ביותר בשנות השבעים וראשית שנות השמונים, בסדרת הספרים "ערב עם סו", "עמק השווה" (ובו פואמת האהבה הגדולה שנפתחת במלים העזות "זהו שיר של אהבה הנאמר נכוחה, / ומן הראוי שעל בוריו, על הפגמים, / לנפשו, נטול ההגדרה, נטול הגדר, / לכל מלוא העצב"), ו"עם מוות". כדאי מאוד לקרוא, אם לא יצא לכם. הוא כתב שירים מצויינים גם לפני זה ואחרי זה, אבל דומה שבשנים האחרונות פוקדת את שירתו סערה חדשה, שניכרת היטב גם בספר שיריו החדש, "עולם עובר". וזאת בשורה טובה, כי שירה מאופקת ומכונסת כל כך כשל ברנשטיין זקוקה מדי פעם לסערה כדי להסתער מחדש על הנצח.

הסערה החדשה הזאת קשורה לשני עניינים שלכאורה אין ביניהם קשר – תחושת קרבה הולכת וגדלה למוות מצד אחד, ושיבה דרמטית למדי אל החרוז מצד שני. אם היה לי קצת יותר מרחב וזמן, הייתי מנסה להסביר למה שתי התופעות הללו, המוות והחרוז, קשורות זו לזו יותר ממה שנדמה. די אולי לומר ששתיהן פועלות בכיוון דומה – מחלצות את שירתו של ברנשטיין מפרטיותה, וחושפות אותה לחלל המאיים והמושך שמסתתר מעבר לה. בשיר ששלפתי מתוך הספר יש אמנם חרוז מובהק רק בבית אחד – "ולמה לא, שאלתי, / הסופים מתרבים, אמרתי" – וגם הוא דקדוקי, אבל המוזיקליות הדו-שורתית של השיר כולו היא מופלאה, קצבית ונחרתת בלב, והחרוז הזה הוא ללא ספק שיאה.

bernstein

אורי ברנשטיין, עולם עובר, עם עובד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 7 בדצמבר, 2007 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על אורי ברנשטיין, עולם עובר

דניאל עוז
26 במאי 2010

כתבת יפה על משורר קרוב ללבי. איפוק ויציבות זה נכון מאד. שמרנות – רק מבחינה צורנית.

למדתי מברנשטיין לכתוב לפעמים בקופלטים, כמו בשיר ששמת כאן. אני לא ממאמצי המניירות, אבל החיבה שלו לקופלטים הדביקה אותי.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון