ספר שיריה השני של הסופרת ומבקרת האמנות שבא סלהוב דיבר אלי מייד, והמיידיות הזאת קשורה לסגולה נדירה יחסית של שירתה – לנכונותה להתחייב לחיבורים בהירים בין מלים ורעיונות, שלמרות בהירותם, או בעצם בזכותה, הם מצליחים לשקף מרחבים גדולים של מורכבות ואפלה. בין שירי הספר מסתתרים גם כמה קטעי פרוזה קצרים, יפים להפליא, ובאחד מהם משולבת הערה על "סיפור פשוט" של עגנון, ועל פשטותו כמפתח (אירוני, מהופך, סודי) למורכבות שאינה ניתנת למיצוי. די ברור שסלהוב מדברת מבעד לעגנון על עצמה: על מחויבותה לאידיאל של פשטות ובהירות שמטרתו אינה לטשטש את הכאב אלא להעמיק לתוכו: להאיר חומרי חיים שביסודם הם מקוטעים וסבוכים, חשוכים וקשים, מלאי חידות וחורים.
שיריה של סלהוב מספרים סיפור, והעובדה שמדובר ב"סיפור פשוט" לא מבטיחה שאפשר לסכם אותו בקלות – להפך: פשטות היא ערך שקל להשחית, וכל ניסיון לשחזר את הסיפור מחוץ לאיזונים העדינים שמעניקה לו סלהוב עלול לעוות אותו. ואף על פי כן, מתוך ידיעה שפרפרזה היא בהכרח ראי עקום, אפשר לתאר את הסיפור כמפגש – פשוט ומורכב כאחד – בין שני יסודות, שניהם משפחתיים. יסוד אחד הוא בן שלא נולד, כמו אורי של רחל המשוררת או אבשלום של יונה וולך. יסוד שני הוא המרחק שנפער בין המשוררת לבין הוריה ודרך חייהם. שני היסודות הם מרחקים: מרחק מהעתיד, מרחק מהעבר. והחיבור ביניהם הוא לא רק מרחק שלישי שמאיים לבלוע את שני האחרים, אלא גם הגשר שממנו נולדת יצירתה של סלהוב.
בחרתי בשפה כמעט פורמלית כדי לתאר את "הסיפור הפשוט" של סלהוב, לא רק כדי להדגיש את פשטותו אלא גם כדי להגן עליה מפני פרשנות קלה מדי, מחבקת וגואלת – פסיכולוגית, פוליטית, תיאולוגית – כזאת שנוטה לטשטש את הקושי הבלתי פתור. איך מחברים בין המבוי הסתום הקשור לבן שלא נולד, לבין חווית התלישות הקשורה למרחק מההורים? ואיך יוצרים מהחיבור של שני חיתוכים עמוקים כל כך יצירה שיש בה כוח וחיוב? התשובה של סלהוב אינה מובנת מאליה, ומבוססת על קרבה פרדוקסלית לשני הממדים החתוכים: החוט שבעזרתו היא מנסה לאחות את הקרעים, ולהציע לשניהם חיבור שאינו רק הרסני, הוא אלוהים, וליתר דיוק: שפת המסורת. זו אינה עמדה דתית, לא בהכרח, אלא תובנה והכרעה של משוררת, הבוחרת בשפה שמאפשרת לה לעמוד קרוב ככל האפשר למוקד הכאב, בלי לברוח ממנו אך גם בלי לקרוס לתוך שתיקה.
באחד מעמודי הספר מתארת סלהוב את האזכרות שמשפחתה נהגה לערוך לסבה וסבתה – הגברים קוראים משניות, שקועים בלשון הקודש ונגינתה, והנשים מגישות מזון, באות והולכות, שקועות בשיחותיהן, ושני העולמות, הגברי והנשי, מאוחדים לגמרי ונבדלים לגמרי בעת ובעונה אחת. ואיפה סלהוב עצמה מול הכפילות הזאת? היא מורדת בה, כמובן, אך גם כמהה אליה וחשה כמי שגורשה ממנה. כי לא רק הניגוד גבר/אשה נרמז בה, אלא גם הניגוד אב/אם על הכאב הכפול הכרוך בו: הבן שלא נולד, וההורים שמתרחקים לתוך עבר אבוד. והשאלה היא איך מוצאים קול, או שפה, שיחברו בין הרגשות הסותרים שהזכרונות האלה מייצגים.
התשובה היא: כותבים שירה. שירה שמהדהדת הן את המשניות של הגברים והן את השיח המקביל, הנשי, המתואר אצל סלהוב לעתים כ"שתיקה", ומתוך כך מנסה לשחזר את המרחב המשותף שבו הם נפרדו, נחתכו זה מזה, ועשויים לשוב ולהיפגש. והכמיהה למרחב כזה מובילה את סלהוב שוב ושוב לשירה שהתשתית הלשונית והרגשית שלה היא מסורתית – כלומר שירה המחוייבת לחיבורים עתיקים, "פשוטים", בין מלים ורעיונות, ורומזת שלפעמים רק אלוהים (באמצעות נציגיו העתיקים, כמשוררי תהילים או יהודה הלוי) יכול לשקם את מה שאבד או לנחם על מה שאבד, ובמקרים של עצב דלוק במיוחד שאינו מאפשר אפילו נחמה – כמו בשיר המצורף לרשימה – לפחות להעניק לכאב ולהתרסה מלים.
שבא סלהוב, תורת החיתוכים, הוצאת דברי-ם
- שבא סלהוב בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- שיר נוסף מתוך הספר ב-ynet.
- ראיון שערכה מיה סלע ב'הארץ'.