אמיר מנשהוף, רעש רעש רעש רעש

פורסם בתאריך 12 באוגוסט 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אמיר מנשהוף כותב שירה אחרת, חדשה, והחידוש ניכר קודם כל במוזיקליות שלה. הוא משתמש בין השאר בריבוי של מקפים מחברים שתפקידם אינו דקדוקי אלא מוזיקלי: הם מצמידים זוגות וקבוצות של מלים ויוצרים מקצב כמו-מגומגם, תקוע, שמזכיר לפעמים מכונת יריה איטית ומשתעלת שיורה צרורות לא אחידים, ולפעמים סקס מבולבל, נטול אורגזמה אך רווי במעצורים והשתדלויות. נכון שהמוזיקליות הזאת אינה חדשה לגמרי בשירה הישראלית. מבשריה הם משוררים כאבות ישורון ואנדד אלדן, ואחד ממיצגיה המשמעותיים בדור האחרון הוא רועי ארד: בדומה לארד גם מנשהוף מחפש בשיריו ניב עברי "מלוכלך", עשיר בעיוותים מכוונים, שאינו נכנע לתבנית "השיר הנכון" מיסודם של משוררי דור המדינה המרכזיים וממשיכיהם – עמיחי או וולך, זך או זרחי, סומק או משעול – תבנית החותרת לזרימת מלים רכה ומתערסלת המתגבשת למבנה אורגני והרמוני. מנשהוף מחוייב לכתיבת שירה שאינה רכה ואינה הרמונית, אלא חדה, קופצנית, לחוצה, דחוסה, מרוסקת. והתוצאה משונה ומפתיעה.

בכאוס של השירה הישראלית הצעירה אפשר לזהות הבחנה עקרונית ורחבה החוצה מחנות פוליטיים ותרבותיים: ההבחנה בין המשוררים "המחונכים", רבים מהם חניכים של סדנאות לכתיבה וחוגים לספרות באקדמיה, והמשוררים "הפרועים", הפעילים בעיקר בכתבי העת צעירים כ"מעיין", "הו!", "כתם" שהפך ל"דחק", "דקה" וכו'. משוררי המחנה הראשון משתדלים למצוא טון מעודן ואישי, הפועל בגבולות "השיר הנכון", כדי לבטא מרחבי תרבות וניסיון שלא זכו לביטוי די צלול בדורות הקודמים – חוויות חיים מזרחיות, דתיות, מדוכאות-חברתית, פמיניסטיות, קוויריות וכיו"ב. משוררי המחנה השני, לעומת זאת, מחפשים בראש וראשונה אסתטיקה חדשה, לעתים תוך פזילה למודרניזם של ראשית המאה העשרים, נוטים להעריץ את אבידן ולבוז לשירה "ביוגרפית" או "סקטוריאלית" מדי. המחנה המחונך הרבה יותר בולט בהשגיו, אבל המחנה הפרוע הכרחי כדי להניע את השירה הישראלית קדימה, שכן רק החיכוך בין המחנות עשוי להוליד את שירת העתיד. ומנשהוף שייך באופן ברור למחנה הפרוע, האבידני, המחפש: לא במקרה ספרו הראשון רואה אור בהוצאה הקטנה והנהדרת "פלונית", המתמחה במשוררים כאלה.

ולמשוררי המחנה הפרוע יתרון נוסף. רוב המשוררים "המחונכים" כותבים שירה שיש בה מודעות עצמית מודגשת, כלומר שירה "בוגרת", כזו שעברה תהליך כמו-פסיכואנליטי שנועד לזקק אותה. זו הסיבה ששירתם נוטה להיות ביוגרפית: הם מודעים לעצמם, לנקודת מבטם המיוחדת, ולכן הם מחפשים קול אישי, מאוזן, שייטיב לבטא את תמונת עולמם. התוצאה היא העדר מסוכן של נעורים בשירה הישראלית, של אופני מחשבה ורגש שלא עברו תהליכים של עידון והפנמה, שאינם תקינים פוליטית, שיש בהם יומרה מסוכנת, בלבול צורם, העדר גבולות וכו'. כאן בדיוק נכנסים המשוררים "הפרועים" לתמונה, ומחיים את מעיין הנעורים המתייבש של השירה הישראלית.

זו גם הסיבה ששירת מנשהוף מרתקת כל-כך למרות גמגומיה. הוא שייך אמנם למחנה "הפרוע", אך בניגוד לרוב עמיתיו למחנה, חוויות הנעורים המעוצבות בשיריו חושפות מידה מפתיעה של מודעות עצמית. לעתים רחוקות אפשר לקרוא, כמו אצל מנשהוף, שירת נעורים שאינה מתביישת בנעוריה, בבלבול שהיא שרויה בו, בחוסר האונים הרועש והיצירתי שלה. כראוי לשירת נעורים, כל שירי הקובץ מעמידים את המשורר בתוך מסגרת חברתית לוחצת – צבא, משפחה, השירה או החברה הישראלית, זוג אוהבים – שמעוררת בו מצד אחד ניכור, כלומר פחד מניתוק או היבלעות, ומצד שני תשוקה עזה להתחבר. אין לסתירה הזאת פיתרון, ולכן מטרתו של מנשהוף היא להתסיס ולהרעיד את הסתירה עד שתהפוך לרעש, לאנרגיה, לשיר חדש, לקול אישי-לא-אישי שממיר חולשה לכוח ופסיביות לאקטיביות. קוראי שירה רבים יראו בשיריו בעיקר בוסר, ובצדק: זוהי שירת בוסר אך מהסוג המשובח ביותר – כזה שפרי חדש, בלתי צפוי, עשוי להבשיל ממנו.

אמיר מנשהוף, רעש רעש רעש רעש, פלונית

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 12 באוגוסט, 2011 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על אמיר מנשהוף, רעש רעש רעש רעש

Rahav Gabay
17 בינואר 2012

אינני מסכימה עם אלי הירש. לא מדובר בשירת בוסר, כי אם בשירה מדויקת, לא בשירת נעורים העתידה להתגבש אלא בדבר עצמו.אין היא מגומגמת כי אם רהוטה. הדיכוטומיה שבין המשוררים "המחונכים" ל"פרועים" מיותרת ואיננה נכונה בדרך כלל, ומשוררים מעולים כאמיר מנשהוף בפרט, מייתרים אותה עוד יותר. שכן היכן תסווג את שירתו? היא היא השירה הגורמת לי להתרגש, היא "נכונה" מעבר לסיווג ביקורתי כזה או אחר, נגישה, יפיפיה וחזקה. יש בשירתו כמעט את כל הדברים שאלי הירש החליט ששייכים למחנה ה"מחונך" (לא המחנה שאליו גייס את מנשהוף). ראשית, יש בה טון אישי ומעודן, בין אם הוא "ניסה למצוא אותו" ובין שהדבר בא לו באופן טיבעי: המחנה שאליו מסווג אותו אלי הירש כביכול "נמנע" מטון זה.
בנוסף לכך, אסתטיקה אכן מייצגת את שירי מנשהוף, אך היא לא המאפיין המרכזי שלה. נראה כי בניגוד לדבריו של אלי הירש, אמיר מנשהוף מודע לעצמו, וחשוב מזה, שירתו מזוקקת ומודעת לעצמה, וכי למרות שמנשהוף איננו מה"מחונכים" ה "כותבים שירה שיש בה מודעות עצמית מודגשת, כלומר שירה "בוגרת", כזו שעברה תהליך כמו-פסיכואנליטי שנועד לזקק אותה", כל אלו הם דווקא מאפיינים הבולטים בשירת אמיר מנשהוף (לצד האסתטיקה, ולא מתחתיה). כמו כן הוא מטיב לזהות ולרקום את "תמונת עולמו", עוד מאפיין ששם הירש במחנה ה"מחונכים". הסתירה שמצייר אלי הירש, בין תחושת הניכור שחש הקורא לבין תחושת החיבור ("פחד מניתוק או היבלעות, ומצד שני תשוקה עזה להתחבר") לא הורגשה בי כשקראתי משיריו. התחברתי אל השיר ללא ניכור, הרגשתי את הדיוק בבחירת המילים, במוסיקליות, בזיקוק, בחיבור שבין הסיפור האישי לסיפור הפוליטי. הדיכוטומיה בין ה"מחנות", היא עצמה מסוכנת, כמו גם לתת למילה מחונך קונוטציות של חוסר מעוף, חוסר יצירתיות, דריכה במקום והתעסקות אך ורק בעצמי ובגבולות שהופכים לאט למשעממים. אם עברת סדנאות כתיבה על מנת לתרגל וללמוד את מלאכת הכתיבה, שירתך אינה דווקא מתאפיינת במודעות עצמית מוגזמת. ואם לא עברת סדנאות כתיבה, אתה עדיין יכול (ורצוי) לכתוב שירה ביוגרפית ומהודקת. לסיכום, אני מסכימה עם אלי הירש שהשירה משובחת, אולם היא איננה בוסרית. הירש- תן ביס ותטעם. זה מתוק-חמוץ ובשל בדיוק במידה. תענוג.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון