אמיר מנשהוף כותב שירה אחרת, חדשה, והחידוש ניכר קודם כל במוזיקליות שלה. הוא משתמש בין השאר בריבוי של מקפים מחברים שתפקידם אינו דקדוקי אלא מוזיקלי: הם מצמידים זוגות וקבוצות של מלים ויוצרים מקצב כמו-מגומגם, תקוע, שמזכיר לפעמים מכונת יריה איטית ומשתעלת שיורה צרורות לא אחידים, ולפעמים סקס מבולבל, נטול אורגזמה אך רווי במעצורים והשתדלויות. נכון שהמוזיקליות הזאת אינה חדשה לגמרי בשירה הישראלית. מבשריה הם משוררים כאבות ישורון ואנדד אלדן, ואחד ממיצגיה המשמעותיים בדור האחרון הוא רועי ארד: בדומה לארד גם מנשהוף מחפש בשיריו ניב עברי "מלוכלך", עשיר בעיוותים מכוונים, שאינו נכנע לתבנית "השיר הנכון" מיסודם של משוררי דור המדינה המרכזיים וממשיכיהם – עמיחי או וולך, זך או זרחי, סומק או משעול – תבנית החותרת לזרימת מלים רכה ומתערסלת המתגבשת למבנה אורגני והרמוני. מנשהוף מחוייב לכתיבת שירה שאינה רכה ואינה הרמונית, אלא חדה, קופצנית, לחוצה, דחוסה, מרוסקת. והתוצאה משונה ומפתיעה.
בכאוס של השירה הישראלית הצעירה אפשר לזהות הבחנה עקרונית ורחבה החוצה מחנות פוליטיים ותרבותיים: ההבחנה בין המשוררים "המחונכים", רבים מהם חניכים של סדנאות לכתיבה וחוגים לספרות באקדמיה, והמשוררים "הפרועים", הפעילים בעיקר בכתבי העת צעירים כ"מעיין", "הו!", "כתם" שהפך ל"דחק", "דקה" וכו'. משוררי המחנה הראשון משתדלים למצוא טון מעודן ואישי, הפועל בגבולות "השיר הנכון", כדי לבטא מרחבי תרבות וניסיון שלא זכו לביטוי די צלול בדורות הקודמים – חוויות חיים מזרחיות, דתיות, מדוכאות-חברתית, פמיניסטיות, קוויריות וכיו"ב. משוררי המחנה השני, לעומת זאת, מחפשים בראש וראשונה אסתטיקה חדשה, לעתים תוך פזילה למודרניזם של ראשית המאה העשרים, נוטים להעריץ את אבידן ולבוז לשירה "ביוגרפית" או "סקטוריאלית" מדי. המחנה המחונך הרבה יותר בולט בהשגיו, אבל המחנה הפרוע הכרחי כדי להניע את השירה הישראלית קדימה, שכן רק החיכוך בין המחנות עשוי להוליד את שירת העתיד. ומנשהוף שייך באופן ברור למחנה הפרוע, האבידני, המחפש: לא במקרה ספרו הראשון רואה אור בהוצאה הקטנה והנהדרת "פלונית", המתמחה במשוררים כאלה.
ולמשוררי המחנה הפרוע יתרון נוסף. רוב המשוררים "המחונכים" כותבים שירה שיש בה מודעות עצמית מודגשת, כלומר שירה "בוגרת", כזו שעברה תהליך כמו-פסיכואנליטי שנועד לזקק אותה. זו הסיבה ששירתם נוטה להיות ביוגרפית: הם מודעים לעצמם, לנקודת מבטם המיוחדת, ולכן הם מחפשים קול אישי, מאוזן, שייטיב לבטא את תמונת עולמם. התוצאה היא העדר מסוכן של נעורים בשירה הישראלית, של אופני מחשבה ורגש שלא עברו תהליכים של עידון והפנמה, שאינם תקינים פוליטית, שיש בהם יומרה מסוכנת, בלבול צורם, העדר גבולות וכו'. כאן בדיוק נכנסים המשוררים "הפרועים" לתמונה, ומחיים את מעיין הנעורים המתייבש של השירה הישראלית.
זו גם הסיבה ששירת מנשהוף מרתקת כל-כך למרות גמגומיה. הוא שייך אמנם למחנה "הפרוע", אך בניגוד לרוב עמיתיו למחנה, חוויות הנעורים המעוצבות בשיריו חושפות מידה מפתיעה של מודעות עצמית. לעתים רחוקות אפשר לקרוא, כמו אצל מנשהוף, שירת נעורים שאינה מתביישת בנעוריה, בבלבול שהיא שרויה בו, בחוסר האונים הרועש והיצירתי שלה. כראוי לשירת נעורים, כל שירי הקובץ מעמידים את המשורר בתוך מסגרת חברתית לוחצת – צבא, משפחה, השירה או החברה הישראלית, זוג אוהבים – שמעוררת בו מצד אחד ניכור, כלומר פחד מניתוק או היבלעות, ומצד שני תשוקה עזה להתחבר. אין לסתירה הזאת פיתרון, ולכן מטרתו של מנשהוף היא להתסיס ולהרעיד את הסתירה עד שתהפוך לרעש, לאנרגיה, לשיר חדש, לקול אישי-לא-אישי שממיר חולשה לכוח ופסיביות לאקטיביות. קוראי שירה רבים יראו בשיריו בעיקר בוסר, ובצדק: זוהי שירת בוסר אך מהסוג המשובח ביותר – כזה שפרי חדש, בלתי צפוי, עשוי להבשיל ממנו.
אמיר מנשהוף, רעש רעש רעש רעש, פלונית
- הספר באתר ההוצאה.
- רשימה של יואב עזרא על הספר.
- דניאל עוז על הספר.
- אמיר מנשהוף קורא את שירו 'על העשן'.