אורי ברנשטיין, שירים לפסנתר יחיד

פורסם בתאריך 29 ביולי 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרו החדש של אורי ברנשטיין הוא אחד מהשגיו הגדולים ביותר כמשורר, אולי הגדול ביותר. זהו מחזור שירי קינה חדים וצלולים שהמשורר מקונן בהם על עצמו, לא על מותו אלא על התרוקנותו. דומה שאת ההתרוקנות הזאת אפשר לפרש בעזרת שתי מערכות מושגים שמגבילות ומאזנות זו את זו: זוהי התרוקנות שבאה עם הזיקנה, עם העלמות ההווה בעבר והתמזגות העתיד עם המוות, אך זוהי גם התרוקנות שקווי המתאר שלה דומים מאוד לקווי מתאר של דיכאון חריף אם כי מיוחד במינו – מיוחד בין השאר בכך שהוא לא מונע מהמשורר לכתוב שירה מלאת כוח וחיים. ואכן, במרחב שנפער בין זיקנה לדיכאון מתעורר רק כוח אחד שמשיב למשורר את תחושת החיים המתמשכים שלו: כתיבת שירה.

זוהי שירה שיופיה קלסי. השירים בהירים להפליא. אין בהם שום הסתתרויות או הסתבכויות אפולוגטיות. אין נחמות שווא או כוונות חבויות. התהליכים הרגשיים שנרקמים בהם עשירים מאוד – כדאי לעקוב, למשל, אחרי רשת הדימויים המסועפת שבאמצעותה ברנשטיין מתמודד עם השתלטותו של הזיכרון, בעיקר זיכרון של דברים שהיו ואינם, על התודעה –  ועם זאת, למרות ריבוי הגוונים הזה, יש בשירים עקביות מרשימה והם מובנים לחלוטין. גם המוזיקליות שלהם נהדרת. בחלק מהשירים ההרגשה היא שברנשטיין מצא אפיק מוזיקלי חבוי שממזג את המקצבים של אלתרמן המאוחר עם אלה של זך המוקדם, ובאמצעותו הוא מצליח לנסח טענות חדות וקשות, לעתים אלימות ביאושן, בלי לאבד את שותפותו המיידית עם הקורא. ומה שעולה מן השירים הוא סיפור קיצוני אך משכנע מאוד שציריו העיקריים הם בדידות וזרות: לא רק אל מול הזמן החולף או הזולת הקרוב והרחוק, אלא בעיקר ביחסיו של המשורר עם עצמו.

כדי להבין את יופיו המיוחד של "שירים לפסנתר יחיד", כדאי אולי להשוותו לשני ספרי שירה אחרים שראו אור לאחרונה. האחד הוא "שירים סותרים" של טוביה ריבנר, שהצליח למצוא דווקא בקירבה למוות, זו שבאה עם הזיקנה, מקור פרדוקסלי לנחמה ולתחושת חיים חריפה. אם הזיקנה היא ירח שכולנו ממריאים אליו, חגים סביבו ולעתים נוחתים עליו – ריבנר רומז בדרכי עקיפין לצידו המואר של הירח הזה, ואילו ברנשטיין מתעקש לכתוב בבהירות מסמאת על צידו החשוך. הספר השני שכדאי להשוותו ל"שירים לפסנתר יחיד" הוא של ברנשטיין עצמו, "משא טריזיאס" שראה אור לפני שנה, וגם בו הזיקנה היתה גיבור מרכזי. אלא שב"משא טריזיאס" ברנשטיין עיצב את הזיקנה כצידוק או אמתלה לנקודת מבט יהירה ופסימית של מי שראה הכל ויודע הכל, ואילו בספרו החדש אין מקום להעמדות פנים יומרניות כאלה. הבדידות והזרות, למרות האוניברסליות שלהן, מתגלות בו דווקא כחוויות פרטיות ומופנמות כמעט לחלוטין, והן מזעזעות דווקא בעוצמתן החדשה, הבלתי משוערת.

ברנשטיין תמיד נטה לכתוב שירה פרטית ומופנמת מאוד, כזאת שחותרת לתודעה עצמית חמורה ודייקנית ככל האפשר. שירתו היא אחד הגילומים העקביים ביותר של המגמה שיוחסה באופן גורף מדי, ולכן שגוי לעתים, למשוררי דור המדינה – הרצון להחליף את האני הציבורי של דור אלתרמן בשירה שמרכז הכובד שלה אישי. לנטיה הזאת אצל ברנשטיין יש ביטויים רבים, כמו רתיעתו העיקשת משירה פוליטית, והחשיבות הרבה שהוא מייחס למושג "הפרסונה", המסכה, מושג שאחד מתפקידיו הוא להציל שירה פרטית כשלו מטביעה בביצה הביוגרפית. ייתכן איפוא שמה שהופך את שיריו החדשים ליפים כל כך הוא המפגש בין הפואטיקה המתכנסת-פנימה שתמיד אפיינה את כתיבתו, לבין נסיבות שבהם פרטיותו הפכה טהורה מתמיד, חסינה כמעט לגמרי לגירויים חיצוניים. ודווקא בנסיבות האלה, כאשר על פי עדותו הוא נותר רק עם עצמו, בלי שום מסכות או רק עם מסכות, ושירתו כמו מגיעה למיצויה – הפרטיות מתגלה כחוויה אכזרית של ריק ויאוש, והשירה כמקלט אחרון מפני הבדידות.

אורי ברנשטיין, שירים לפסנתר יחיד, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 29 ביולי, 2011 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון