אריאל הירשפלד, כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק

פורסם בתאריך 6 במאי 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"כינור ערוך" הוא ספר משמעותי מסיבות רבות, בין השאר בגלל המניעים המנוגדים שמתרוצצים בו. מצד אחד זה ספר מחקרי-אקדמי על שירת ביאליק, שבו הירשפלד הולך בעקבות פרשני ביאליק שקדמו לו, מתווכח איתם ומוסיף את דגשיו המיוחדים, ומצד שני מדובר בספר שהנימה היסודית שלו היא רגשנית מאוד, נלהבת ואוהבת, אפילו ארוטית. המתח בין אהבה מתפרצת ומחשבה מרסנת הוא כמובן בסיסי מאוד לקריאת ספרות, ובכלל זה לפרשנות ספרותית שמקורה באקדמיה, אבל אצל הירשפלד הוא חשוף ומודע לעצמו הרבה יותר מהמקובל.

התזה הרשמית של הספר, המנוסחת במבוא ומשמשת לספר מסגרת, היא שמרנית למדי. היא מציגה את ביאליק כמי שחולל מהפכה דרמטית בשירה העברית, בעצם לא מהפכה אחת אלא שתיים – רומנטית ומודרניסטית – והטעין אותה באנרגיות מוזיקליות וארוטיות שלא נודעו בה לפניו אלא בנוסחים עתיקים ובעיקר דתיים יותר, מקראיים (בתהילים) או ימי-בינימיים (אצל יהודה הלוי, למשל). לכאורה קשירת כתרים כאלה לביאליק, "המשורר הלאומי", היא מעשה מובן מאליו, אך האמת היא שמצבה של שירת ביאליק הרבה יותר בעייתי מכפי שנדמה, שכן היא נפלה קורבן לשני תהליכים – לשינוי קיצוני במוזיקה של העברית שהתחולל עם חילוף ההברה מאשכנזית לספרדית, ולהקמת מדינת ישראל שהפכה את ביאליק מנביא של תנועת תחייה מהפכנית לשופר-בדיעבד של ממסד מדיני כוחני. התוצאה היא שיופיה החושני של שירת ביאליק התכסה בשכבות אבק עבות של אי-הבנה – שכבות שהירשפלד רוצה להסיר.

מטרתו של הירשפלד היא אם כן לא רק להציע דגשים פרשניים חדשים לשירת ביאליק אלא גם לגאול אותה משממונה, וזה המקום שבו הוא הופך מפרשן לאוהב. הכפילות המורכבת של פרשן ואוהב מנוסחת באופן ישיר באחת מקביעותיו המרכזיות של הירשפלד: הקביעה שביאליק חילץ את השירה העברית מהנוסח הרטורי-דיסקורסיבי שמשל בה לפניו, נוסח שבו יש חלוקת תפקידים ברורה בין משורר וקורא – תפקיד המשורר לנאום ולהסביר ותפקיד הקורא להתפעל ולהשכיל – ויצר נוסח חדש, שמערער את חלוקת העבודה הזאת באמצעים מוזיקליים.

על פי התפיסה הזאת העיקר בשיר של ביאליק – ולא רק של ביאליק – הוא לאו דווקא תכניו המנוסחים, אלא הניגון הפנימי שמעניק להם חיים. זהו ניגון בעל אופי פיזיולוגי כמעט, שכן הוא נובע מחוויות גופניות עזות כאורגזמה (כמו בקטע מ"זוהר" המצורף לרשימה), צלילה בדיכאון או מאבק בו, התקף חרדה, התמודדות עם בושה שיש לה יסוד מיני מובהק או התפרצות זעם שמקורה בזעזוע. הקורא לא מעמיד את עצמו מול המשורר כמאזין ופרשן אלא מתפתה לעמוד במקומו, להתמזג איתו מכוחה של המוזיקה, ולנגן את השיר כאילו הוא נובע מתוכו.

התוצאה כפולה: הזדהות עמוקה בין משורר לקורא מצד אחד, והתגלותם מחדש, וביתר שאת, של הפער והמרחק ביניהם, כלומר של פרטיותם ובדידותם. בשירה "רטורית" הפער הזה הוא כאמור מובנה, חלק מ"כללי המשחק". בשירה מוזיקלית או פיזיולוגית כמו של ביאליק הפער הזה הוא גילוי מפתיע ומכאיב, והוא מופיע דווקא כאשר הקורא מנסה להפוך את החוויה החושנית המשותפת לו ולמשורר לאמירה פרשנית מנוסחת, יציבה, אובייקטיבית כביכול.

ספרו של הירשפלד לא רק מנסח בחוכמה ובדיקנות את תורת השיר הזאת – שביאליק הוא אמנם אחד מגיבוריה המרכזיים בשירה העברית החדשה, אך תוקפה ותולדותיה רחבים הרבה יותר – אלא גם נע בעצמו בין שני הקטבים הללו, בין צורך להיות קרוב ככל האפשר לשיר וליופיו המסויים, כלומר לריגוש הכמוס בו, לבין נטיה לארגן את השירים והיחסים ביניהם בתבניות נאראטיביות, היסטוריות ותיאורטיות. ודווקא בתנועת המטוטלת הסבוכה הזאת – שיש בה גם רגעים של מבוכה וקיטוע, של גילוי לב מוצנע במתכוון, ואפילו של רצון לגונן על המשורר וסודותיו – מתגלים הן יחסו העמוק של הירשפלד לביאליק, והן כשרונו המיוחד, הנדיר, כקורא שירה.

אריאל הירשפלד, כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק, עם עובד

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 6 במאי, 2011 היכל התהילה, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון