נדב ליניאל, תקרת האדמה

פורסם בתאריך 29 באוקטובר 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אני אוהב את שירתו של נדב ליניאל משום שהיא מחוייבת לערך עתיק שבעשרות השנים האחרונות הוכה ונחבט ונמרט לא מעט – למושג החמקני ששמו "יופי". היו זמנים שבהם הוגים ומשוררים התייחסו למושג הזה כמעט בחרדת קודש, הציבו אותו כתכליתן של האמנויות, של הרוח היוצרת, ואפילו ניסו להבין את יחסיו האינטימיים והמתעתעים עם צמד ידידיו משכבר הימים: הצדק והאמת. לא שהיופי עצמו נעלם מן העולם, הוא עדיין כאן למרבה המזל, אבל דומה שהמושג שמסמן אותו נדחק לשוליים וזוכה להרבה פחות כבוד.

המילה "יופי" חדלה להיות אופנתית, התופעה חדלה לעורר סקרנות, והנטייה של רוב האינטלקטואלים בני זמננו היא לבטל את ערכה, לזלזל בה, לראות בה מניפולציה, מעטה כוזב, ולזהות את תכליתה של האמנות דווקא עם הרצון הסיזיפי להסיר את קליפות היופי הכוזב מעל "המציאות". התוצאה היא שנשארנו עם הרבה מציאות מתקלפת ומתפוררת מן הסוג שמהבהב בתוכניות ריאליטי אבל עם מעט מאוד יופי, וזה דווקא מצער, כי בניגוד למה שנדמה יופי אינו סרח עודף דקורטיבי או לוקסוס שאפשר בלעדיו, אלא מפתח משמעותי להבנת המצב האנושי.

ליניאל הוא המשורר הצעיר הראשון שאני קורא וכותב עליו במסגרת הטור שמושפע באופן מודע וישיר משירתו של חזי לסקלי, והחיבור הזה לא מקרי. לסקלי התייחד בקרב בני דורו בשמרנותו האסתטית,  כלומר במחוייבותו למושג היופי. קצת בדומה לזך ורביקוביץ הצעירים הוא היה טרוד במה שאפשר לכנות "פרדוקס היופי", כלומר בעובדה שבין היופי והאמת יש יחסי אהבה-שנאה או משיכה-רתיעה מסובכים, ובנה את שירתו סביב הפרדוקס הזה.

לליניאל יש כישרון מובהק לברוא יופי באמצעות מלים, אלא שבכך הוא לא שונה מכל משורר מוכשר אחר. מה שמייחד אותו זו מודעות לטבע הכישרון הזה ולגבולותיו, כלומר לפרדוקס היופי. שיריו הם שרטוטים של יופי מילולי צלול וחושני שטבוע בו כמעט תמיד גם מסתורין מפתה אך מתסכל. ליניאל מנסה שוב ושוב לתהות על היופי שהוא מחולל, להתכחש לו או לגשש מעבר לו, להצביע על העובדה שהוא מוגבל מטבעו לתחומי הזיכרון או הדמיון ובה בעת לכוד בתשוקה לחרוג מעבר להם. לעתים נדמה ששיריו מידפקים על יופיים כמו על דלת שמסרבת להיפתח או על חידה שאין לה פיתרון.

השיר המצורף לרשימה אולי אינו שיר אופייני של ליניאל, יש בו משהו קצת מתוק מדי, אבל אפשר למצוא בו את הנוסחה הבסיסית של שירתו. היא מתגלה בין השאר בצירוף "הפלא הזה" שפותח את כל שורות השיר. יופי הוא פלא: הוא מעניק לעולם צורה ברורה ומוחשית, אך למרות צלילותו הוא נוטה להתגלות כסימן מעורפל ומסתורי למשהו אחר, משמעותי ואפל יותר. דוגמה מעניינת לכך היא הזיווג המכושף בין הסיס והסוס – סיס הוא ציפור שיר קטנה – שמככב בשורת השיר הרביעית.

האם ספר הביכורים של ליניאל יוביל לשירה שאינה רק מעודנת ואינטיליגנטית אלא גם נועזת וחדשנית? ייתכן, אבל כדי שזה יקרה הסיס והסוס יצטרכו למצוא דרך קצת פחות מילולית והרבה יותר קונקרטית להגדיר את הקרבה ביניהם. שוב ושוב רומז ליניאל בשיריו למרחב הבלתי נתפס שמעבר ליופי, לאמת שמעבר למלים ולכמיהה, אבל לעתים קרובות יש משהו מופשט וערטילאי ברמזיו, כמעט פילוסופי, דומה קצת לצל הגדול שעוטף את סופו של השיר המצורף. הכישרון שלו בלתי מוטל בספק: יש לו חוש נדיר ליופי ולמידה נכונה, ואינטיליגנציה חדה שמאפשרת לו לפתח טיעונים פיוטיים מורכבים ומרתקים. מה שעדיין חסר לו, אולי, זו נחישות למתוח להרחיב את גבולות המציאות שחודרת לשיריו. הסכנה היא שפרדוקס היופי שעומד בבסיס שירתו יהפוך לאמצעי התגוננות משוכלל מפני תכנים חוויתיים מאיימים, במקום לפרצה שקוראת להם להיכנס פנימה. לזכותו יש לומר שהוא צעיר מאוד, בן עשרים ושבע. כל החיים לפניו.

CCF20102010_00000

נדב ליניאל, תקרת האדמה, הוצאת קשב לשירה

תגיות: , , ,

יום שישי, 29 באוקטובר, 2010 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

9 תגובות על נדב ליניאל, תקרת האדמה

הילה, אשתו של אלן
8 בנובמבר 2010

תודה על המאמר, ועל השיר, ועל שחשפת בפני קוראת אחת שלא הכירה מקודם את נדב ליניאל, אלי. תודה

hagal
8 בנובמבר 2010

מדובר פה באוסף פניני אימרות כנף ושפר שנאספו ולוקטו מספרי אימרות כנף. מעבר לזה לצערי אני לא מוצא כל יופי או משמעות.
חלק מאימרות הכנף שניכרות בשיר הזה מצביעות על רבי נחמן מברסלב שהרבה להוסיף למשפטים שלו את חיבורי והקשרי הגוף והנפש.
לא רואה בזה שירה. צר לי.

גיורא פישר
8 בנובמבר 2010

שלום אלי
השיר שהבאת מזכיר לי את שירה הנפלא של חדוה הרכבי. מעניין אם השיר של חדוה הידהד אצל נדב, או שהדמיון הוא מקרי.

והנדיר הזה מאת חדוה הרכבי
י
והנדיר הזה להאזין לנשימותיו
והנדיר הזה לשים זרים סביב משאלותיו
והנדיר הזה ולהסביר לו אהבה שלום געגועים
והנדיר הזה כי הערב תשיר בביתו מקהלת מלאכים
והנדיר הזה כאילו עשוי מחומר אחר
והנדיר הזה (קשה לי לתאר)
והנדיר הזה ולותר ולותר לו לותר
והנדיר הזה רק להגיד את שמו בקול
והנדיר הזה לתת לו דף קטן ועיפרון
והנדיר הזה לפרוק ממנו את דאגותיו
והנדיר הזה לחלוץ את נעליו
והנדיר הזה להחזיק את כף ידו הנבונה
כשעיניו נעצמות, עיניו

והנדיר הזה, כלומר ילדי, רק ילדי.
אחר כך אלוהים
ורעיו

הגל
8 בנובמבר 2010

ותיקון טעות קשה: כשאדם מביט בהוריו לא נגלים בפניו לא עברו ובטח עתידו ואפילו לא מראהו החיצוני לעתיד.

נגלים אליו ולאותה עת זו בלבד – תרומתם הנכבדת הריגשית והנפשית, זו המתקיימת בפועל וזו שלא התגשמה לעולם, האדם לא יודע על עתידו וגם שוכח חלקים נכבדים מעברו, ואין אדם אחד בכל היקום שמביט בהוריו ויודע מהם דבר מה, כי דווקא מההורים אנו יודעים כמה שפחות.

לכל אחד עבר ועתיד נפרד! גורל נפרד!

לכל אדם יש גם די אנ אי נפרד!.

בינתיים, עד שיתערבו גם בזה.

רענן בן-טובים
8 בנובמבר 2010

התלבטתי. בקריאה ראשונה השיר שבה את לבי, בשל התאורים הטובים שחלקם מעידים על ליקוטם בעין רגישה במיוחד, אבל בקריאה נוספת התגבר אצלי טעם הלוואי שנלווה לקריאה הראשונה. כשניסיתי לעמוד על טיבו זה, התחוור לי שחסר לי סוגר, בבחינת מה רצה לומר הכותב. לא ברור מה הוא רוצה לומר, בניגוד, למשל, לחדוה הרכבי (המצוינת) בשיר "והנדיר הזה" שהביא למעלה גיורא פישר.

אולי זה משום שאני בדעה שאסתטיקה לא יכולה לעמוד נפרדת מהמציאות שבוראת אותה – ובדרך-כלל מי שבורא אסתטיקה זה כדי להסתיר ביבי-שופכין שזורמים בקרביו – וצריך לחבר אותה ולא להניח שכל קורא יחבר מה שהוא רוצה לאן שהוא רוצה. אני חושב שכותב צריך להעביר את הלמה באמצעות האיך, שזה היה חסר לי בשיר.

אבל יהיה מעניין לקרוא אותו, ולראות אם התיאורים מתחברים לקונקרטיות, גם אם מופשטת משהו.

ביאליק נחמן
9 בנובמבר 2010

אז מה ככה כותבים היום? וכל השמות האלה, בתקופתי יהיה אחרת..

לי עברון-ועקנין
21 בנובמבר 2010

הרבה תודה על "הפלא הזה". ובאמת אפשר לחוש שם את חזי לסקלי אף שקשה לי להסביר בדיוק במה.
והרבה תודה גם על השורות האלה: "התוצאה היא שנשארנו עם הרבה מציאות מתקלפת ומתפוררת מן הסוג שמהבהב בתוכניות ריאליטי אבל עם מעט מאוד יופי, וזה דווקא מצער, כי בניגוד למה שנדמה יופי אינו סרח עודף דקורטיבי או לוקסוס שאפשר בלעדיו, אלא מפתח משמעותי להבנת המצב האנושי". אני כבר כמה זמן מנסה לנסח פוסט על אי-אהבתי לתוכניות ריאליטי ועל ההומניזם שלי שאני קוראת לו הומניזם מצועף – כי אני אוהבת יופי וניסיתי לנסח למה ההסתכלות הזאת אינה "פחות אמיתית". אז עזרת לי.

חיים
8 בינואר 2011

שוב, מישהו התייחס להבדל בין שירה של הרכבי, שאותו אני קורא לראשונה, לשירו של ליניאל, שגם אותו אני קורא לראשונה.

שירה של הרכבי, אומר משהו, זועק, בכל נימיו, משהו נשגב מאוד, והוא גם מוזיקלי ומלא חיות בהתאם.

שירו של ליניאל הוא פירוטכניקת מילים מתה.

רועי
22 בנובמבר 2011

מקסים!

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון