אני אוהב את שירתו של נדב ליניאל משום שהיא מחוייבת לערך עתיק שבעשרות השנים האחרונות הוכה ונחבט ונמרט לא מעט – למושג החמקני ששמו "יופי". היו זמנים שבהם הוגים ומשוררים התייחסו למושג הזה כמעט בחרדת קודש, הציבו אותו כתכליתן של האמנויות, של הרוח היוצרת, ואפילו ניסו להבין את יחסיו האינטימיים והמתעתעים עם צמד ידידיו משכבר הימים: הצדק והאמת. לא שהיופי עצמו נעלם מן העולם, הוא עדיין כאן למרבה המזל, אבל דומה שהמושג שמסמן אותו נדחק לשוליים וזוכה להרבה פחות כבוד.
המילה "יופי" חדלה להיות אופנתית, התופעה חדלה לעורר סקרנות, והנטייה של רוב האינטלקטואלים בני זמננו היא לבטל את ערכה, לזלזל בה, לראות בה מניפולציה, מעטה כוזב, ולזהות את תכליתה של האמנות דווקא עם הרצון הסיזיפי להסיר את קליפות היופי הכוזב מעל "המציאות". התוצאה היא שנשארנו עם הרבה מציאות מתקלפת ומתפוררת מן הסוג שמהבהב בתוכניות ריאליטי אבל עם מעט מאוד יופי, וזה דווקא מצער, כי בניגוד למה שנדמה יופי אינו סרח עודף דקורטיבי או לוקסוס שאפשר בלעדיו, אלא מפתח משמעותי להבנת המצב האנושי.
ליניאל הוא המשורר הצעיר הראשון שאני קורא וכותב עליו במסגרת הטור שמושפע באופן מודע וישיר משירתו של חזי לסקלי, והחיבור הזה לא מקרי. לסקלי התייחד בקרב בני דורו בשמרנותו האסתטית, כלומר במחוייבותו למושג היופי. קצת בדומה לזך ורביקוביץ הצעירים הוא היה טרוד במה שאפשר לכנות "פרדוקס היופי", כלומר בעובדה שבין היופי והאמת יש יחסי אהבה-שנאה או משיכה-רתיעה מסובכים, ובנה את שירתו סביב הפרדוקס הזה.
לליניאל יש כישרון מובהק לברוא יופי באמצעות מלים, אלא שבכך הוא לא שונה מכל משורר מוכשר אחר. מה שמייחד אותו זו מודעות לטבע הכישרון הזה ולגבולותיו, כלומר לפרדוקס היופי. שיריו הם שרטוטים של יופי מילולי צלול וחושני שטבוע בו כמעט תמיד גם מסתורין מפתה אך מתסכל. ליניאל מנסה שוב ושוב לתהות על היופי שהוא מחולל, להתכחש לו או לגשש מעבר לו, להצביע על העובדה שהוא מוגבל מטבעו לתחומי הזיכרון או הדמיון ובה בעת לכוד בתשוקה לחרוג מעבר להם. לעתים נדמה ששיריו מידפקים על יופיים כמו על דלת שמסרבת להיפתח או על חידה שאין לה פיתרון.
השיר המצורף לרשימה אולי אינו שיר אופייני של ליניאל, יש בו משהו קצת מתוק מדי, אבל אפשר למצוא בו את הנוסחה הבסיסית של שירתו. היא מתגלה בין השאר בצירוף "הפלא הזה" שפותח את כל שורות השיר. יופי הוא פלא: הוא מעניק לעולם צורה ברורה ומוחשית, אך למרות צלילותו הוא נוטה להתגלות כסימן מעורפל ומסתורי למשהו אחר, משמעותי ואפל יותר. דוגמה מעניינת לכך היא הזיווג המכושף בין הסיס והסוס – סיס הוא ציפור שיר קטנה – שמככב בשורת השיר הרביעית.
האם ספר הביכורים של ליניאל יוביל לשירה שאינה רק מעודנת ואינטיליגנטית אלא גם נועזת וחדשנית? ייתכן, אבל כדי שזה יקרה הסיס והסוס יצטרכו למצוא דרך קצת פחות מילולית והרבה יותר קונקרטית להגדיר את הקרבה ביניהם. שוב ושוב רומז ליניאל בשיריו למרחב הבלתי נתפס שמעבר ליופי, לאמת שמעבר למלים ולכמיהה, אבל לעתים קרובות יש משהו מופשט וערטילאי ברמזיו, כמעט פילוסופי, דומה קצת לצל הגדול שעוטף את סופו של השיר המצורף. הכישרון שלו בלתי מוטל בספק: יש לו חוש נדיר ליופי ולמידה נכונה, ואינטיליגנציה חדה שמאפשרת לו לפתח טיעונים פיוטיים מורכבים ומרתקים. מה שעדיין חסר לו, אולי, זו נחישות למתוח להרחיב את גבולות המציאות שחודרת לשיריו. הסכנה היא שפרדוקס היופי שעומד בבסיס שירתו יהפוך לאמצעי התגוננות משוכלל מפני תכנים חוויתיים מאיימים, במקום לפרצה שקוראת להם להיכנס פנימה. לזכותו יש לומר שהוא צעיר מאוד, בן עשרים ושבע. כל החיים לפניו.
נדב ליניאל, תקרת האדמה, הוצאת קשב לשירה
- עמוד הספר באתר ההוצאה.
- אילן ברקוביץ על הספר ב'הארץ'.
- דרור בורשטיין מגיב לרשימתו של אילן ברקוביץ.