יוסי שריד, שירים אחרי

פורסם בתאריך 3 בספטמבר 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כשפוליטיקאי – פוליטיקאי לשעבר, ליתר דיוק – כותב שירה, איזו מין שירה זאת? במקרה של יוסי שריד, וזה מה שנחמד אצלו, זוהי פשוט שירה של פוליטיקאי לשעבר. הוא לא דולה ממעמקי נפשו איזה יוסי אחר שהתחבא שם כביכול כל השנים. זהו שריד המוכר לנו, נסיך הרהיטות וההגינות של הפוליטיקה הישראלית, בשורות קצוצות אך מדודות היטב, ובעיקר מודעות לעצמן. ומה שאפילו יותר חביב, ממש ראוי לשבח, זו העובדה שהשירים דווקא מעדנים את החולשה המרכזית של שריד כפוליטיקאי, כלומר את יהירותו, הקשורה לצורך הבוער בו – ולא רק בו – להזכיר לעצמו וכל השאר שהוא מוצלח יותר, צודק יותר, חכם יותר מאחרים.

לא שהצורך הזה נעלם לגמרי. וטוב שהוא לא נעלם לגמרי. שריד אכן מוכיח בשיריו שהוא פוליטיקאי מזן מיוחד – כזה שמסוגל לכתוב שירה אינטילגנטית שאין בה לא העמדת פנים ולא הפרזה המקלקלת את השורה, והפרסונה השרידית ניבטת מתוכה במתינות נעימה ואפילו באלגנטיות מסוימת. הוא מודע היטב לגבולותיו כמשורר, עוד סגולה טובה, ולכן הוא מחזיק את השירים קצר, קרוב לחזה. והשירים אכן פשוטים, שלא לומר עממיים. אין בהם סיבוכים והסתבכויות, העזה לשונית או אינטלקטואלית, גילוי לב מפתיע וכיו"ב. להפך: הפואנטה שלהם תמיד פשוטה וקולעת, ונוגעת בחוויות אוניברסליות – בעיקר בהזדקנות. הזדקנות מיוחדת אמנם, של פוליטיקאי שבע השגים וכשלונות שפרש כביכול מהמרוץ ואף על פי כן הוא עדיין שבע רצון מעצמו אם כי לא יותר מדי, אבל הרי כך בדיוק רבים מאיתנו היו רוצים לראות את הזדקנותם. מה מרגיע יותר מהידיעה שהעבר כבר איכשהו דאג לעצמו, ועכשיו יש לך זר דפנה, מרוט ככל שיהיה – ודווקא נחמד שהוא מרוט קצת – להתרפק עליו ובה בעת ללגלג עליו, ולהמעיט בערכו מתוך ידיעת ערכו?

רוב השירים מבוססים על הגיג מוצלח, כלומר על מה שבכתיבה הפובליציסטית של שריד הופך מייד להתחכמות מעיקה או למשחק מלים מנדנד. אלא שדווקא כמשורר מתגלה שריד כמין אלכימאי שיודע להפוך הגיג לשיר והתחכמות לרעיון פיוטי עקבי. קל לזהות את מקורו של ההבדל. בכתיבתו הפובליציסטית שריד עסוק ברעיו הפוליטיקאים ואילו בשיריו הוא עסוק בעיקר בעצמו – ולכן אפשר להבין למה הקורנס הלשוני המסורבל, שתפקידו למחוץ יריבים עילגים אך חזקים ממנו, הופך פתאום לסיכה מעודנת, חדה אך רחומה. שריד יודע לעקוץ את עצמו, אם כי מדובר בדרך כלל בעקיצות מדגדגות ומלטפות, שמטרתן להבהיר ולהבטיח את שליטתו העצמית.

וכאמור – שריד מודע לגבולותיו, ואפילו מחדד ומדגיש אותם. לכאורה יש בשיריו משהו אישי מאוד, ישיר וחשוף. הוא כותב על אימת המוות שלו, על הפחד שלו מחולשה וממרירות ומדיכאון ומריקנות, על תחושת ההתמעטות הכרוכה בזקנה ובפרישה מחיי המעשה, אבל למרות הישירות הוא נותר תמיד בלתי אישי ובלתי חשוף במידה מפתיעה – תמיד יש שם משהו מדוד ורהוט ומעוצב עד כלות שאינו מאפשר לסתירות המעובדות בשיריו להתפתח ולהתפרע ולסדוק את הפרסונה שנרקמת מתוכן. זה החיסרון המרכזי שלו כמשורר, אבל דווקא את החיסרון הזה הוא מצליח להפוך למעלה צנועה וחיננית. ניכרת בה, במעלה הזאת, יכולתו של שריד להיות מצד אחד מעורב לגמרי, בשר מבשרה של הישראליות, הצעיר הנצחי של מפא"י ההיסטורית, ויחד עם זאת להביט במתרחש מהצד או מלמעלה, ממרחק ביטחון אירוני של מי שהוא בעצם יותר טוב מכל הג'אז הזה. כפוליטיקאי זה עבד לא רע – עד גבול מסויים, כידוע. וגם כמשורר זה עובד לא רע – עד גבול מסויים, כצפוי.

שירתו של שריד נעה באיזור הדמדומים שבין יומרה והעדר יומרה. שריד גאה בעצמו, זה ברור. ולזכותו יש לומר שהוא גאה בעיקר ביכולתו להתבונן בעצמו מהצד או מלמעלה, במבט מפוכח ואירוני ואפילו מצניע וממעיט. נכון שקשה להשתחרר מהרושם שהוא גאה ביכולת הזאת קצת יותר מדי, אבל בדיוק שם, במתח המתמיד בין גאווה והתמעטות, מעוררים שיריו חיבה ועניין.

CCF25082010_00000

יוסי שריד, שירים אחרי, אבן חושן

תגיות: , ,

יום שישי, 3 בספטמבר, 2010 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

11 תגובות על יוסי שריד, שירים אחרי

hagal
13 בספטמבר 2010

שירת ה"אני". אני ואני ואני ואני. בזה יוסי שריד לא פחות משורר
מעדר הגרפומנים המציף את ישראל תחת שירי "האני". תכתוב על זה פעם אלי, מרוב אניים יש המון עניים ברוחם שמתפרסמים בגלל שהם פוליטיקאים טובים , בדיוק כמו יוסי שריד, יודעים לקדם את השירים העניים שלהם לשום מקום.

שרון
13 בספטמבר 2010

זה ניסיון נחמד, אבל לקרוא לו משורר? צריך מאסה משמעותית של שירה טובה כדי להפריד את זה מכתיבת נאומים פוליטיים.

איל
14 בספטמבר 2010

לי השיר דווקא נגע.

לנסקי
15 בספטמבר 2010

כ"כ בולט הנסיון להפוך את יוסף למשנה למלך השירה
והוא כולה שריד, יוסי הטרחן והשרטן, הנעלב ועולב וכך גם "שירתו"

אלי
15 בספטמבר 2010

לנסקי – התגובה שלך עלובה במיוחד. היא לא יותר מטוקבק חסר ערך.  

לנסקי
15 בספטמבר 2010

למה אתה מעליב? זו אינה דרכך

אלי
15 בספטמבר 2010

קרא שוב את התגובה שלך. זה טוקבק שכל מה שאפשר ללמוד ממנו זה שאתה ממש לא אוהב את יוסי שריד – לא אוהב עד כדי כך שאתה מרשה לעצמך לבטא את הסלידה שהוא מעורר בך באמצעות שורה של עלבונות, בלי שמץ של טיעון או מינימום של התיחסות עניינית לרשימה או לשיריו. לא רציתי לצנזר את התגובה, אבל לא יכולתי להניח לה להתפרסם בלי לבטא את חוסר הנחת שלי ממנה.  

אמיר
15 בספטמבר 2010

רשימה מצויינת, אלי. אהבתי את ההבחנה המדוייקת ביחס לקורנס הפובלציסטי שהפך לסיכה פואטית. שריד אוהב את עצמו, זה ברור. זה ניכר בכל דבר שהוא כותב או עושה. האהבה העצמית הזו היא מקור היהירות. כגם שהוא מדבר נדמה תמיד שהוא מתענג על הקול שבוקע מגרונו. וזה ניכר בכל מה שהוא כותב. דווקא בשיר שבחרת האהבה העצמית מעודנת יחסית ומקופלת במילים "בימים שהייתי מבוקש", עם כפל המשמעות החינני. עם כל מגרעותיו, אני עדיין מעדיף את שריד על גדודי הפוליטיקאים העילגים שבהם הוא חובט בקורנסו. לפחות הלב שלו במקום הנכון
בוא ניפגש כבר לפלאפל. אולי בשבוע הבא, אחרי הארוחה המפסקת

לנסקי
15 בספטמבר 2010

אז ככה, שנינו יודעים שזו לא שירה. ואני לא חושב שאני צריך להוכיח את זה באותות ובמופתים. זו לא שירה. אתה עצמך קורא לזה הגיג. ודחילק עם ה"רעיון פיוטי עקבי" מה זה? שו הדא? ומה זה "מעוררים שיריו חיבה ועניין"? זו לא שירה.
כתיבה טובה וגמר חתימה טובה לכולם

גבי
19 בספטמבר 2010

לנסקי חבל על העצבים. אלי מקבל הוראה מהעורכת לכתוב על הספר של שריד (אולי אפילו הוראה לכתוב משהו מפרגן), הקוראים יודעים שאילו הספר היה נכתב לא על ידי שריד איש לא היה מתייחס אליו וכולם מבסוטים.

יש לי יום יום הג
3 באוקטובר 2010

איך מבדילים בין שירה לבין הגיגה?

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון