בספר הביכורים המרשים של ליאור גרנות כלולים שירי אהבה רבים המכוונים לאישה. גרנות מצטרפת כמדומה למגמה משמעותית בשירה הישראלית של עשרים השנה האחרונות – להתרחבותה ולהתפתחותה המואצת של השירה הלסבית. במבט מעמיק יותר התמונה מתערפלת. שירי הספר אמנם מתעדים סיפור אהבה דרמטי בין שתי נשים, אבל האהבה שעומדת במרכזו אינה עולה יפה. היא כרוכה בקושי גדול המוביל לפרידה, ובמובן מסויים הפרידה הזאת חרותה בה כבר מראשיתה.
הפרידה היא הציר המרכזי של הספר. היא ניכרת לא רק בשירים עצמם אלא גם מעצבת את הספר כמכלול. מתוך השירים עולה סיפור על אהבה גדולה אך הרסנית, בולעת וחונקת, שפורצת לתוך חייה של גרנות כמו מערבולת, ובסופו של דבר פולטת אותה אל מה שהיא מכנה "חיי הקודמים" – ביטוי דו משמעי, המסמן הן את החיים הסגורים-רגשית שקדמו להתאהבות והן את החיים הקרועים-רגשית שמצפים לה אחריה.
אחד השירים החזקים בספר, "חוזרת", משרטט את הסיפור כולו: "הנה אני חוזרת ממךְ / אל חיי הקודמים, / שגם הם הפכו בינתיים / אזור מוכה אסון. / מחטטת בין ההריסות / אם נשאר עוד משהו ללבוש או לאכול. / הנה שאריות של מה שהיה פעם הדלת, / דרכה נכנסתְּ אל חיי. / הכל פרוץ לרוח, / עוברים ושבים בוזזים / מכל הבא."
גרנות לא מסתירה את מוקד הקושי, הכרוך במה שאפשר לכנות "דמות האם". כבר בשיר השני בספר היא מודדת את המרחק בין אמה לאהובתה, והמרחק קצר ומבלבל. יש הרגשה שהיא לכודה בין שתי אמהות – אם שנמלטים מפניה ואם שנמלטים אליה. את השיר החמישי בספר, "כשהדלת נטרקת", אפשר לפרש בשתי דרכים משלימות: כשיר המופנה לאם שאין ברירה אלא להחלץ ממנה כדי להתחיל לחיות, וכשיר המופנה לאהובה. בשיר נוסף, "הצעה", מפת הקרב ברורה אפילו יותר: "אני גרועה בזוגיות, את מעקמת את פיך בהתנצלות, / אך כעבור לילה מתגלה בך נדיבות: / אני יודעת להיות אמא, קחי ממני כל מה שתוכלי. // אני מקפלת את גופי בתנוחה עוברית / וצורחת."
הטיעון המשורטט בספרה של גרנות זוכה לחיזוק מפתיע בשיר האהבה (או האהבה הכושלת) היחיד שבו הפרטנר הוא גבר. וכשם שבשירי האהבה לאישה הופכת המאהבת לאם – כך בשיר הזה הופך המאהב לאב, והמשוררת מוצאת את עצמה תקועה בדיוק באותו מקום, בחלל הריק שבין הילדה הקטנה והאישה הבוגרת. אלא שיש הבדל משמעותי בין השירים הכמו-לסביים והשיר הכמו-סטרייטי: כשהיא עם אישה גרנות מרשה לעצמה לצרוח ולהיות הילדה הרעה, הנהרסת וההורסת. עם גבר היא נלכדת בפינת הילדה הטובה, זו שיודעת לשחק את המשחק, לומר את המלים הנכונות, ללבוש מסכות מושלמות ולהתנכר לעצמה עד תום.
אפשר ללמוד מההשוואה הזאת, בין שירי האם ושיר האב של גרנות, משהו על חשיבותה של פריחת השירה הלסבית בעשרים השנה האחרונות, חשיבות שחורגת הרחק מעבר לגבולותיה של הקהילה הלהט"בית. דווקא משום ששיריה של גרנות הם לעת עתה שירי התבגרות שעוסקים בקושי להיפרד ובתשוקה להיפרד – ולאו דווקא שירי אהבה – אפשר לראות בהם מעין גשר, או חוליה מחברת, בין מסורת השירה שהיא גברית ביסודה וכרוכה בהערצה/שנאה לדמות האם, לבין שירת ההווה והעתיד שהולכת ומתהווה מתוך המהפכה הנשית. כמשוררים רבים שקדמו לה, נשים וגברים, חשה גרנות צורך להיבדל מדמויות האם והאב שמאיימות לבלוע ולהרוס אותה, ובכך אין הרבה חידוש. אך העובדה שהמאבק מתנהל באופן מפורש בין שתי נשים, בלי גבר שיפריד או יתווך ביניהן, ושיש במאבק עוצמות ארוטיות גלויות ואפילו פראיות או הרסניות, מעניקה למאבק ממדים חדשים ואולי גם מוביל לתקוות חדשות – בעיקר לתקווה שהאמהות, הזיקה המכוננת של התרבות האנושית, תחלץ מהפינה הרחומה והמתמסרת שאליה היא נדחקה למשך עידנים רבים כל כך.
ליאור גרנות, והשמש – שמש, הליקון