יערה שחורי, אצבע, שן, כנף

פורסם בתאריך 13 באוגוסט 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

למרות שפרסמה שם רק פעם אחת, יערה שחורי היא משוררת "הו!" מובהקת, בין השאר משום ששיריה נוטים להתנגן בסגנון שעשוי להזכיר משוררי עבר כאלתרמן. לפעמים המנגינה חרוזה ושקולה באופן סדיר למחצה, לפעמים היא מרומזת או כמעט נעלמת, אך בכל מצבי הצבירה שלה היא מעניקה לשירים מתיקות מיוחדת, נדירה למדי בנוף השירה הצעירה. המתיקות הזאת היא כנראה לב העניין, שכן היא ניכרת בשיריה של שחורי בדרכים רבות, לאו דווקא מוזיקליות. השורה שפותחת את הספר, למשל, היא "והיער היה שחור כמו עוגה" – ולצד השעשוע בגרסה המקוצרת, הזכרית אולי, של שם המשוררת, עולים מייד על הדעת שוקולד ודובדבנים של עוגת יער-שחור.

למתיקות שמעצבת את שירתה יש שני גילויים מנוגדים-לכאורה. האחד קשור לאהבת אם ולזכרונות ילדות, והוא אפל ומכביד כיער שחור. האחר קשור בין השאר לאהבת גבר, והוא דינמי ומבטיח הרבה יותר. ומכיוון ששני סוגי המתיקות נוטים להשתקף ולהתהפך זה בזה, מטרתם של רבים משיריה היא למצוא דרך לנוע ביניהם בזהירות אך בכיוון הנכון – כלומר להחלץ ממבוך העבר ולהתבגר.

המתיקות הזאת הפתיעה אותי בעיקר בשל מה שנדמה היה לי שאני יודע על המשוררת. שחורי היא עורכת לשעבר ב"כתר" שכותבת עבודת דוקטורט על האמהות בשירת ביאליק, אבל את המוניטין שלה בעולם השירה היא קנתה בזכות שני מפעלים אחרים. הראשון הוא מאמר נוקב שכתבה עם תמי ישראלי ופורסם במטעם 1, שבו הן תקפו משוררות כאגי משעול, ליאת קפלן ושרון אס בטענה ששירתן היא "שירת פנאי" בורגנית, "נשית" במובן לא-די-פוליטי ולא-די-פמיניסטי של המילה. השני הוא שותפותה בעריכת אנתולוגית השירה "אדומה" – אסופה של שירת מחאה "מעמדית". ומשהו במתיקות המופגנת כל-כך של שיריה לא לגמרי הסתדר לי עם העמדה הפוליטית הלוחמנית שחשוב לה לבטא.

לא שאין לה שירים עם עוקץ פוליטי, אבל גם בהם המתיקות היא בסופו של חשבון הגורם הדומיננטי. בשיר "דובדבן" מאחדת שחורי את דובדבני הגולן והלבנון עם לוחמי דובדבן מיו"ש, מצרפת אליהם איכשהו גם את "דובדבני עזה", ומציירת ציור רב עוצמה שבו הפירות האדומים מדומים לפצעים המדממים של הכיבוש. השיר נע בין מחאה בוטה לבין כניעה לאלימות והיקסמות ממנה, וקשה שלא לראות בו עוגת יער-שחור אפלה ושותתת דם.

כעת אפשר לשאול שוב מה משמעותה של המתיקות הזאת. זה שהמצב רע אנחנו יודעים, אבל למה לאפות ממנו דווקא עוגת דובדבנים מרכז-אירופית? השאלה מתחדדת כשמבינים ששחורי כותבת שירה בנוסח שפעם היו מכנים "סימבוליסטי" – כלומר כזאת שבעזרת מוזיקליות קסומה, משמעת צורנית מתעתעת ודימויים או סמלים רב-משמעיים מצליחה לרחף מעל לנסיבות הקונקרטיות-יותר של חיי אדם, מתוך רצון לבטא איזו דרמה נסתרת, אפלה או קשה לביטוי, שמחלחלת בהם.

ייתכן שהמפתח לתשובה הוא מגדרי. בניגוד למקובל בשירת הנשים הישראלית של עשרות השנים האחרונות, הציר המרכזי בשירתה של שחורי אינו תחרות בסמכותו של הקול הגברי אלא מאבק בצילה של האם, ורצון להשתחרר ממנה ולתפוס את מקומה. אני משער שזה גם היה אחד המניעים של מאמרה מ"מטעם" שיצא נגד "שירת בעלות הבית" – מניע סביר, דרך אגב, שלמקבילה הגברית שלו (כלומר למשוררים צעירים שתוקפים משוררים מבוגרים מהם מטעמים אדיפליים) מקובל להתייחס באהדה. אלא שהמניע הזה מציב אותה במקום מסוכן, משום שהוא נתפס במונחי דורנו דווקא כ"נשי" מדי, לא די פמיניסטי, ובמונחיה של שחורי עצמה כ"נְקֵבִי": "והיער היה שחור כמו עוגה / והיער היה נקבי". לזכות שחורי יש לומר שהיא אינה בורחת מהיער אלא מפלסת בתוכה את דרכה, ומכיוון שמדובר במרחב מלא סודות ורגשי אשמה – יער שרובצת עליו אפלה עתיקה – היא חוזרת לנוסח פיוטי ישן יותר, כזה שנועד מטבע ברייתו להטמין בין שכבות השוקולד והדובדבנים שלו את האפלה הזאת, ומנסָה להעניק לה באמצעותו צורה אינטילגנטית ותקינה-פוליטית ככל האפשר.

CCF29072010_00000

יערה שחורי, אצבע, שן, כנף, עם עובד

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 13 באוגוסט, 2010 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון