מואיז בן הראש הוא דמות ידועה בקהילת המשוררים הישראליים המדגישים את מזרחיותם, ובוחנים את האפשרויות הרגשיות והלשוניות שהזיכרון המזרחי מעניק להם. קשת האפשרויות הזאת רחבה יותר ממה שנדמה, ואחת הטעויות הנפוצות היא לצמצם אותה, ובעקבות כך את הקפו ומשמעותו של הרנסנס המזרחי ששוטף את השירה הישראלית מאז שנות השבעים, לעמדה צרה וחד ממדית – לתלונות על קיפוח חברתי, למשל, או לסנטימנטים אנטי-ציוניים. גם אלה משמעותיים, אבל הם לא יותר מפני השטח של משהו עמוק יותר, של מין צימאון – צימאון לחברה פתוחה יותר, עשירה יותר במקורות השראה תרבותיים, מודעת יותר לעברה.
אלא שלדיון הציבורי יש נטיה, מובנת דווקא, להעדיף עמדות חדות על עמדות מורכבות, ולכן השיח על השירה המזרחית נוטה להבליט, לטוב ולרע, שירה מזרחית "מתריסה", וזה ההקשר שבו נחשף אופיה כפול הפנים של שירת בן הראש – שמפגינה אמנם זעם איום על הציונות ו"האשכנזים", אלא שהזעם הזה מזין שירה שהיא ביסודה לא פוליטית. לא שאין בה הכרזות כמו-פוליטיות, אבל ברור שמדובר בפוליטיקה אישית לחלוטין, בלתי-פוליטית בעצם, של מי שנשבע בשמה של אחרותו הבלתי מתפשרת ומצהיר אמונים לאי-נכונותו להתמזג בשום "אנחנו": לא באנחנו הישראלי, כמובן, אבל גם לא באנחנו מזרחי או מרוקאי או תטואני (כלומר של יהודי תטואן, עיר מולדתו של המשורר, המתייחדים בכך שהם מרוקאים דוברי ספניולית), ואפילו לא באנחנו משפחתי: כי בן הראש נאמן רק לאדם אחד – לעצמו.
וכאן מתגלה לקח בסיסי שעולה מהרנסנס המזרחי בכלל ומשירת בן הראש בפרט. שירה טובה, מזרחית או לא, מבטאת כמעט תמיד הרמוניה סבוכה ומסתורית בין שתי מגמות: מצד אחד מגמה אישית מאוד, המכונה גם "אוניברסלית" או "קיומית", ומצד שני מגמה ציבורית, הכרוכה בנאמנות לזיכרון חברתי ותרבותי שמעניק לה הקשר ושפה. ומה שהופך את שירת בן הראש למרתקת זה דווקא האופי הפרדוקסלי, הסותר-את-עצמו, שבו הוא מתייצב על הסף שבין הפרטי והציבורי. ברור שיש משהו מרגיז בקלות שבה הוא מתרגם תלונות אישיות לפוליטיות ולהפך, שכן בניגוד למקובל אצל רוב המשוררים המזרחיים שירתו מנסחת שוב ושוב את הטענה הישירה, החשופה עד כאב לביקורת, שמקפחים אותו – לא נחמדים אליו, לא מפרסמים אותו, לא נותנים לו פרסים – משום שהוא מזרחי. בשפת הרחוב מה שבן הראש עושה זה להתבכיין. והוא מתבכיין בלי בושה, בהתמסרות גמורה לגורלו שטוף הדמעות.
אז מה אם הוא מתבכיין? המשורר הישראלי המצליח ביותר, נתן זך, מתבכיין לא פחות ממנו, ולמרות שלא לכולנו נוח עם שפך הדמעות, קשה להתכחש לכך ששניהם משוררים מצויינים, שלצד לא מעט שירים בינוניים כותבים גם שירים חזקים שמצליחים להעניק לבוש קונקרטי לחוייה אוניברסלית המוכרת לכולנו היטב – לקינתו המרה של מי שאכלו לו ושתו לו את חלומותיו, ולא נותרה לו אלא בדידותו המתריסה להתנחם בה. ולבן הראש יש יתרון גדול על זך – הוא הרבה יותר חד והרבה פחות מניפולטיבי בביטוי גאוותו הפצועה.
וזוהי הדגמה אחת, רק אחת, ליתרונותיו של הרנסנס המזרחי: הוא פותח את השירה הישראלית לנקודת מבט שמעניקה תוקף מחודש לסדרה של חוויות אנושיות משמעותיות – כמו למשל לזו של העקור והגולה והקרוע, שאינו מצליח לחוש רצוי בשום מקום.
מואיז בן הראש, לא הולך לשום מקום, רסיס נהרה
- הבלוג של מואיז בן הראש.
- מואיז בן הראש בלקסיקון לספרות העברית החדשה.
- עופר שלח מראיין את נתן זך בתוכנית 'המקור', ערוץ 10.
- רשימה של אלמוג בהר ב'הארץ'.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
18 תגובות
אלי איך ועל פי מה קבעת שנתן זך הוא המשורר הישראלי המצליח ביותר?
אני חושבת שבשיר שהובא כאן של בן הרוש הוא קובל על כך ששירה מנותחת (וגם נכתבת ד"א ברבים מהמקרים…)יותר בכלים של השכל מאשר אלה של הרגש. לכן הוא מרגיש מדוכא ו"מגעיל אותי".
כל מה שהאדם והמשורר במקרה הזה יכול להכיל ומהווה אותו. קו מחשבה אחד מלומד ומוטה לא פעם, לא יכולים לבטא ולעשות לשיר
ולמשורר, שהוא ס"ה של תחושות רגשות ושכל. "אני העולם". אמר המשורר……
נדמה לי שבין המשוררים החיים היום – אחרי מותם של עמיחי, רביקוביץ, וולך ואבידן – נתן זך הוא המשורר המצליח ביותר (משהו שקשור למדדים שונים כמו פרסום, יוקרה, מעמד שירתו באקדמיה, חותמו בדימויים מקובלים של תולדות השירה הישראלית וכו') – אבל אני לא מתעקש על זה (ובכל מקרה אני לא חושב שאפשר או רצוי לקבוע שהוא המשורר הטוב ביותר , גם לא שהוא המשורר המשפיע ביותר).
"
לא שאין בה הכרזות כמו-פוליטיות, אבל ברור שמדובר בפוליטיקה אישית לחלוטין, בלתי-פוליטית בעצם, של מי שנשבע בשמה של אחרותו הבלתי מתפשרת ומצהיר אמונים לאי-נכונותו להתמזג בשום "אנחנו": לא באנחנו הישראלי, כמובן, אבל גם לא באנחנו מזרחי או מרוקאי או תטואני (כלומר של יהודי תטואן, עיר מולדתו של המשורר, המתייחדים בכך שהם מרוקאים דוברי ספניולית), ואפילו לא באנחנו משפחתי: כי בן הראש נאמן רק לאדם אחד – לעצמו.
"
הפסקה שלך מדגישה נכון את מה שאנשים דווקא הבינו עד היום אבל לא ניסחו את זה טוב כמוך, אתה ניסחת את זה טוב ונכון אבל המסקנה שלך מנותקת קצת מהמציאות בנוגע לנוכחותו המעצבנת של בן ארוש בשדה הלהג השירני. הוא מתנשא, מתבכיין והוא סתמי.
זאת שירה מניפולטיבית, חסרת ערך וחסרת אופי, בן ארוש הוא אכן משורר מתוסכל, יש לציין שכסופר הוא הרבה יותר בטוח בכוחו והרבה פחות נרגן לפחות על פי המחוות והפרסומים שהוא מקבל בחול.
בנוסף חשוב לציין שהמתבכיינים בשדה השירני בישראל מצליחים הרבה יותר מאלה שלא מתבכיינים על הפרסים, המנעמים והכבוד האבוד
וצריך להוקיע את התופעה מהשורש ולא לחזק אותה. לא כל מי שצועק בגן של הגננת ציפי "שתו לי אכלו לי" מגיע לו פרס, וצריך לחזק לו את הצעקות והמכות על השולחן, צריך לזכור שחינוך נכון היה פעם הבסיס החוקי להקמת מדינת ישראל.
ונתן זך? זה משהו אחר לגמרי. יש לו מה לומר.
אני מתיחסת לדבריו של "הגל". על כך ששירתו של מואיז בן-הראש מתבכיינת. נכון שהסתמכת על דברי אלי הירש בביקורתו, אבל מה זה מתבכיינת? ממתי כאב אישי, אמיתי, שנובע מעומק הנשמה של הכותב הוא התבכיינות? מה הכוונה או המסקנה מדבריך? לכתוב רק על נושאים שיש עליהם קונצנזוס? לכתוב על נושאים יותר "נחמדים" ו"בסדר"?
באשר למתנשא וסתמי, לא אתווכח אתך. אני חושבת הפוך. אבל אולי המחשבה הזו היא שהובילה אותך לאפיין אותו כמתבכיין כי אילו נכנסת לעומק שיריו, ודאי לא היית אומר דברים אלו.
רק שכנשורר מואיז בן הראש הרבה יותר מצליח בחו"ל מאשר כסופר, לפחות על פי פירסומים והזמנות לאירועים בינלאומיים. אני מניח שזה כבר ישנה לגמרי התיזה שלך, הרי אתה רק קשוב לעובדות.
שיח מזרחי משנות השבעים? מעניין, איך לא שמעתי על שום שיח מזרחי בשירה העברית של שנות השבעים? ברור שאלי הירש בא כאן לעצב זיכרון חדש על מה שלא היה אף פעם בשנות השבעים.
שלי אלקיים
שלי שלום. לא הזכרתי את הביטוי "שיח מזרחי" אלא "רנסנס מזרחי" – שיסודו בין השאר במשוררים שהתחילו לפרסם בשנות השבעים, כמו ארז ביטון הנפלא. ראי גם את רשימתי בעניין שנות השבעים, ארז ביטון והשירה המזרחית בקישור הבא:
http://elihirsh.com/?p=426
בן ארוש הוא סופר ולא משורר וזה ניכר מכל משפט שלו. כשאנחנו
רוצים לאתר סופרים אנחנו מתייחסים לתוכן ולסגנון וכשאנחנו
רוצים לאתר משוררים יש לנו כלים אחרים. הכלים של בן ארוש לתפור לעצמו גלימה של משורר כשלו בכל מובן, כסופר הוא רציני
יותר ומעניין יותר. השיר העליון הוא דוגמא מובהקת ליחס מתנשא
שסיגל לעצמו בן ארוש כשהוא בא לבקר את מבקריו , אבל כל כותב חמשירים מבקר את מבקריו ובשיר עולה צעקה שמשולה למכות על הראש
ולא לאיכות סגנונית כלשהיא. צריך להפריד צעקנות זולה ואמירה
שיש בה צעקנות. מי שלא יודע להפריד גם לא יודע לקרוא שירה
כהלכתה. משורר הוא לא העולם, משורר הוא לא השפה העברית והוא
לא מטאפורה, משורר בורא משפטים מחדשים ומרעננים שיש בהם עניין לציבור הרחב תפקידו הבלעדי לא שייך לאכלו לי שתו לי. זאת לא
שירה, זה סתם להגנות.
קודם כל תלמד לאיית את שמו של המשורר שאתה מבקר, בן הראש, ולא בן ארוש, מבחינה שירית אלה שני דברים שונים. הפירוש שלך לשיר כל כך מוטה וכל כך מהול בדיעות קדומות על מה יכתוב בן הראש שקשה אפילו לדון בו. בכול אופן אומר לך ש"אני העולם" זו פרפרזה על שורה של המשורר הסופי בנודע אבן ערבי שכתב "אני אלוהים", קצת יידע או חיפוש בגוגל לא יזיקו לך. לא על שירה בכלל וגם לא על שירתו של בן הראש ועל הפירושים לשירתו.
האמירות שלך על הפרוזה של בן הראש סתם כוללניות וחסרות בסיס, כך שגם השבחים חסרי עניין. אבל אם כבר היה עדיף שתספק קצת יותר נתונים על הקריאות שלך. אתה גם לא יכול להתיחס לשירתו רק על פי שיר אחד, נראה שגם את הספר המבוקר כאן או ספר אחר של בן הראש לא קראת מימיך.
מן הסתם, יש סיבות טובות למה אתה מופיע בעילום שם.
לבתיה בן איון,
ממתי כאב הוא שירה?
ממתי עומק הנשמה הוא שירה?
שירה היא יצירה.
עומק הכאב ו/או עומק הנשמה הם עניין לנוירולוגים ו/או לפסיכיאטרים.
עד שהדבר הזה לא יובן כל דיבור על שירה הוא חסר ערך.
גיורא יקר – בדקתי ומצאתי שבתיה בן-איון מעולם לא קבעה שכאב או עומק הנשמה הם שירה. היא התייחסה לטענה שבן הראש "מתבכיין" – וטענה שכאביו אמיתיים ונובעים מעומק נשמתו. שירה היא יצירה, ברור, אבל אחד הדברים שהופכים שירה לאהובה ומרתקת כל כך קשור לכוחה לבטא, כלומר לארגן באופן מילולי – ובצורה עמוקה ומורכבת – כאבים, רגשות ומחשבות, קונפליקטים, וטכל דבר אחר הנחבא או מתגלה בנשמותיהם של בני אדם. ודרך אגב – דיבור על שירה יכול להיות בעל ערך בדרכים רבות ומגוונות. כאשר שירה הופכת, למשל, לנקודת מוצא לדיון רגשי או פוליטי – היא ממלאת בעיני את תפקידה המהותי ביותר. כאשר היא הופכת לנקודת מוצא לדיון תורת-ספרותי ב"טבע השירה" זה גם בסדר, כמובן – ואותי כאוהב שירה נלהב זה אפילו די מעניין – אבל לדיונים תורת-ספרותיים כאלה אין בעיני שום עדיפות על דיונים "פרגמטיים" יותר בשירה – להפך. להבין "מהי שירה" זה להבין קודם כל עד כמה היא תופעה מורכבת, רבת פנים, הפכפכה, בלתי ניתנת למיצוי.
לשם והגל, הדיון על מה זה שירה בהחלט מעניין אותי והשיר שצוטט במאמר גם עוסק בו.
שירה היא קודם כל לדעתי מילים, שפה, שימוש בשפה, מיצוי של שפה, בקיצור שוב: מילים.
בשלב השני היא גם תקשורת בין כותב לקורא.
מעבר לזה אין נושאים לשירה, בימי הביניים נכתבו מתכונים בצורת שירה, שירים נכתבו כדי להלל מצביאים, ושירים נכתבו כדי לשחק עם מילים, ובכול אופן בכל המקרים היה מדובר על מילים ועל קשר בין כותב לקורא.
הטענה של השיר היא טענה די דומה לזו של אבידן, מי שבסופו של דבק קובע שהשיר הוא שיר או שטקסט הוא טקסט שירי בהוא המשורר, והוא גם המנוע שמאחורי השפה של השיר והשפה בכלל (שוב אבידן, ואחרים), הקורא יכול להחליט שהשיר הוא טוב או לא או כל החלטה אחרת אבל לא בטוח שהדיון על מה זה שירה הוא העניין.
הבעיה הפוליטית בישראל בקשר לשירה היא שמאז ארז ביטון ו"מנחה מרוקאית" יש נסיון לאפיין שיר או מהי שירה על פי מוצא הכותב. מוקד הוא עקבי מאוד בעניין והוא קורא לשירה פולקלור על פי מוצא הכותב (אבל לא כולם פולקלור, זאת אומרת רק המזרחים שלו ושהוא מפרסם, אלה כל משוררים), אחרים נוהגים לקרוא לשירה של המזרחים "לא שירה אלא התבכיינות" ועוד כיוצא באלה. נכון שיש גם משוררים אשכנזים הכותבים שירה שמוטח נגדם שזאת לא שירה אבל זה קורא כמעט לכל המזרחים בשלב כלשהו ולפעמים לאורך כל חייהם. זאת בהחלט בעיה, והיא גם שירית והיא גם נושא לשיר. כי השירה היא תמיד נושא לשיר.
הדיכוטומיה הזו עוברת שלב כשמדובר במשוררים לא ישראלים, למשל וייחו הוא משורר מקונן בלי סוף, גיזנברג שופך את כל החרא הפסיכולוגי שלו על הדף (בטח היה נחשב כאן למתבכיין אם שמו היה בן שימול), ויש עוד רבים טובים. אבל הקשר בין מה שקורה בחו"ל לארץ הופך לשני צדדים של המוח כשמנתחים את החוויה הישראלית.
ולהגל, מאז שנת 2002 אף הוצאה לאור לא פירסמה ספר שלי בארץ, באותה תקופה התפרסמו שלושה רומאנים בספרד. אולי תסביר את זה במונחים שאינם פוליטיים-עדתיים? מה שדי מצחיק עכשיו הוא שכל הוצאה שאני פונה אליה יושבת וחושבת על כתב היד משהו כמו בין שנה לשנה וחצי ואז מתנתק הקשר "הם חושבים על זה", הספר האחרון שיצא היה לוסנה במרץ 2002. האם אתה מרשה לי להתלונן על זה או שצריך אישור מיוחד מועד התלונות של ארץ ישראל ופלסטינה?
שלום אלי הירש,
אכן שיח מזרחי לא התקיים בשנות השבעים למרות שיצא לאור "מנחה מרוקאית" של ארז ביטון במחצית השניה של שנות השבעים.
לא ידוע על שום רנסאנס מזרחי. זאת, כי שירת ביטון נתפסה "כפולקלור של בן עדות-המזרח המרוקאי."
שיח מזרחי החל להתפתח במחצית הראשונה של שנות השמונים, מיד עם יסוד התנועות "המזרח אל השלום" "הילה", "קדמה", "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ו"אחותי".
מפנה את בלוגך למאמרים שכתבתי לאחרונה בנושא ההגמון הקולקטיבי שמעדיף כי שירה קַנונית תתפרסם תחת שם אשכנזי בלבד:
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaafje
על הגדרת "מזרחים" ב1983: http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaafha
על "סופרים אשכנזים מרעיפים פרסים":
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaafgd
ועל השאלה מדוע נתן זך לא מלהג בשם השירהאלא בשם האקדמיה:
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaafbf
http://www.facebook.com/?tid=421662094582&sk=messages
מסכימה עם שלי. ארז ביטון ושלי אלקיים היו סנוניות בודדות בזירת השירה העברית שכתבו שירה אחרת, מזרחית. אולי מתחילת שנות התשעים ואילך אפשר לדבר על "רנסאנס" של השירה המזרחית. אני אגב קוראת לה "שירת כלאיים" ולא שירה מזרחית כי לדעתי היא איננה שירה עברית ולא שירה מזרחית במובנה הישן אלא שירה של מהגרים ומואיז אכן מיטיב לבטא את עוצמת החוויה של ההגירה והתלישות התרבותית.כתבתי על התסיסה התרבותית הזו והפרץ של המשוררים המזרחים שיוצרים וכותבים היום: http://kedma.co.il/index.php?id=1285&t=pages
בכל אופן, אהבתי את הניתוח של אלי על המתח שבין האישי לקולקטיבי בשירתו של בן הראש.
אני מנצל את הטוקבק כדי לתת פרטים לריכשת הספר. לא תמיד קל להגיע לספר שירה, כך שזה דבר רצוי.
א. לשם שינוי הספר כן מופץ לחנויות, אפשר די בקלות להשיג אותו או להזמין אותו ברשת צומת ספרים, שם ראיתי אותו. בסטימצקי איני יודע אבל אפשר לנסות.
ב. אפשרות שניה היא להזמין אותו ישירות ממני, ואפשר לשלם בכרטיסי אשראי בשקלים. הנה קישור:
http://moisbenarrroch.blogspot.com/p/blog-page.html
תודה לכל המברכים והתומכים ועוד יותר לקונים.