אלכס בן-ארי, ימים סמויים

פורסם בתאריך 20 ביוני 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

השיר הנועז ביותר בספר הביכורים של אלכס בן-ארי הוא השיר שחותם אותו, המבטא התמסרות עד כלות לאישה אהובה, התמסרותו של אפרסק לאישה הנוגסת בו. גברים אינם מרבים לכתוב שירים המבטאים התמסרות בדרך כה שלמה, נחרצת וענוגה גם יחד, שיש בה מצד אחד סבלנות פרטנית ומצד שני זינוק אל מעבר למה שזך כינה "השיר הנכון", המגדיר את היחס הראוי בין דימוי ומציאות. קשה לקרוא את השיר הזה בלי להיזכר ב"אהבת תפוח הזהב" של דליה רביקוביץ: "תפוח זהב / אהב את אוכלהו / אהב את מכהו / בכל איבריו". אלא שאצל רביקוביץ יש אירוניה חריפה, המתריסה כנגד חולשת הנאכלת ואלימותו של האוכל, ועם התמסרות כזאת קל לנו להזדהות, מה גם שבעשרות השנים מאז נכתב למדנו להעריך את האירוניה הגלומה בה. כיצד נוכל להזדהות עם בן-ארי, שבשירו אין אפילו רמז לאירוניה?

במקום אירוניה, מעניק לנו בן-ארי את המתח שבין רגע ההאכלות לבין חיי האפרסק השלמים המכוונים אליו. זה שיר המהלל חיים של ייעוד והגשמה. אבל מה מעמדה בשיר של הזוועה הנרמזת מאכילת אדם, ממיצויו השלם באקסטזה הנמשכת כמה דקות? אצל רביקוביץ הזוועה מכוננת את השיר. אצל בן-ארי היא נותרת חשופה ופורעת בחוש המידה שלנו. אדם הוא לא אפרסק, מתחשק לנו להזכיר לו, ואהבת אמת אינה נמשכת כמה דקות, מבורכות ככל שיהיו.

אפשר לומר שבן-ארי ממשיל לנו משל על טבע הזמן, ושרגע ההאכלות, על המוות שנרמז בו, הוא דימוי לחווית הנצח הכרוכה באהבה, המציפה מבעד להווה את העבר והעתיד. נכון שאני מדמה את עצמי לאפרסק, עונה לנו בן-ארי, אבל ברור שאני לא אפרסק – אני גבר, בן-זוג, אב. כמו אפרסק ההיאכלות היא מטרתי, שכן היא חושפת את הגלעין הפורה שבליבי, אבל בניגוד לאפרסק אפשר לאכול אותי הרבה יותר מכמה דקות, עד למותי. עונת האהבה היא קיץ קצר מאוד וארוך מאוד, מזכיר לנו המשורר: קצר כרגע וארוך כנצח.

ובכל זאת הזוועה נותרת על כנה, ועימה ההתרסה. אלא שההתרסה הזאת שונה באופן מהותי מזו של רביקוביץ, שיש בה מימד פוליטי, המכוון כנגד הסדר החברתי המבחין בין אוכלים ונאכלות. אצל בן-ארי ההתרסה אינה חברתית אלא אנטי-חברתית. היא משרטטת גבול שאין לחצותו בינינו, הקוראים, לבינו: תמשיכו אתם בחייכם, הוא אומר לנו. תמשיכו לעסוק בקידושו של הגבול בין אנושי ולא-אנושי. אני את חיי פתרתי ברגע שהעזתי לחצות את הגבול הזה ולהעלם אל תוך אהובתי.

הפרטיות הזאת ניכרת בכל ספרו של בן-ארי – לא רק בשירים החוגגים את אהבתו אלא גם באלה המקוננים על בדידותו. אפשר לאהוב את הפרטיות הזאת ואפשר להירתע ממנה, אבל אין ספק שהיא מגלמת הן את מגבלותיו כמשורר והן את כוחו ונדיבותו.

alex

אלכס בן ארי, ימים סמויים, הוצאת כרמל

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 20 ביוני, 2008 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון