הגיליונות החדשים של "בינתים" ו"אלמנך" מבססים בסצינה הספרותית שני כתבי עת דומים למדי. שניהם כתבי עת "צעירים", אלא שמדובר בצעירים מזן מסויים מאוד. במערכת "בינתים" אפשר למצוא תלמידים לתארים מתקדמים מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית, ואת "אלמנך" עורכת יעל טומשוב, תלמידה בחוג לספרות בתל אביב. בשני הגליונות קופצים לעין שיר של רוני סומק ומחווה לדליה רביקוביץ, שניהם מצטיינים בעיצוב נעים ועדכני, ומשניהם נושב ניחוח תרבותי מאוד. לא תמצאו כאן צעירים פרועים המבקשים לחולל מהפכה ספרותית או מהומה פוליטית, אלא עלמות ועלמים מנומסים המבקשים לאותת שהם חניכים נאמנים של מסורת ארוכה ומכובדת, מסורת "הספרות".
עד כאן הדמיון, ומכאן להבדלים. ב"בינתים", כמו שמעיד שמו, בולטים מאוד צניעות והיסוס. אין דברי פתיחה, אין אפילו רמז להצהרת כוונות, והכל זורם על מי מנוחות של שירה ופרוזה בדיונית בלי טקסט עיוני אחד לרפואה. במלים אחרות: הכל מצועף בדוק ספרותי-חולמני בלי שום הקשר ביקורתי או תיאורטי, עובדה קצת משונה אם זוכרים שמדובר בסטודנטים לספרות – ואולי בדיוק כאן טמון הפתרון לחידה: כשסטודנטים כאלה פושטים את גלימת תלמיד המחקר ועוטים את גלימת היוצר, נופלת עליהם לפעמים מין בהלה, והם עושים הכל כדי לא לערבב בין שתי האונות במוחם: האונה הכותבת והאונה הלומדת.
"אלמנך", לעומת זאת, אינו מתבייש בזהותו. הגיליון מוקדש למכתבים – לא לאי-מיילים אלא לנירות הנכחדים ההם, המשורבטים בכתב יד או מודפסים במכונת כתיבה. ברור שהדגש הוא על אופיו הספרותי של המדיום, כלומר על יצירות ספרותיות המעוצבות כמכתבים או מכתבים בעלי מימד ספרותי, וברור שהגיליון משדר רצון עז להתכתב עם העבר, עם מה שמתרחק אל האין אבל אפשר להתרפק על זכרו או להתחקות על עקבותיו.
מי שמנסה לשרטט את ההיגיון הפנימי של "אלמנך" הוא המשורר אורי הולנדר, הנשוי לעורכת כתב העת. ברשימה שהיא משהו בין ממואר והגיג מתרפק הולנדר על מזכרת שירש מסבו – מכתבון בחתימת ידו של ויקטור הוגו. הולנדר נמנע מכל טענה שיש לה עומק אישי: מטרתו היא לרקום משל מופשט ככל האפשר על היחס לעבר, שאותו הוא מכנה "ההווה הנצחי של הספרות". ואכן, חומרי הגיליון מתיישבים היטב, לפחות במבט ראשון, עם אידיאל "ההווה הנצחי" הזה. אפשר למצוא ביניהם מחוות לא רק לרביקוביץ והוגו אלא גם לקשת רחבה של גיבורי עבר אחרים, כוולט ויטמן ולאה גולדברג, אלכסנדר פושקין ואלביס פרסלי, גיום אפולינר ולואיס קרול.
מתברר שאי אפשר להחלץ מההווה, המהוסס של "בינתיים" או הנצחי של "אלמנך", ובשני המקרים מדובר בהווה שעסוק בעיקר בעבר, לעתים מתוך התבטלות עצומת עיניים, לעתים מתוך רעבתנות גלויה. אבל מהו ההווה הזה? קשה לדעת. הן בזהירות של בינתיים והן בלהט של אלמנך יש רמזים לכך שדווקא ההוה הנ"ל, זה שגועש סביבנו כל הזמן, הפך עם השנים לבלתי נגיש וחסר צורה עד כאב.
ואף על פי כן, ב"אלמנך" מצאתי רמז לתקווה. הולנדר טועה. אין דבר כזה "הווה נצחי". ספרות היא תמיד רשת של שבילי זמן קונקרטיים ובלתי נצחיים בעליל, וברשת שמסתמנת ב"אלמנך" יש משהו עדין וחכם, המתבטא בין השאר בנכונות לחרוג מעבר לגדר הגבוהה של המודרניזם אל מה שקדם לו – אל רומנטיקנים בוראי עולמות כהוגו ופושקין, למשל. אפילו במכתב של לאה גולדברג המובא בגיליון הפסקה המעניינת ביותר (כמו שמציין גדעון טיקוצקי בהקדמתו) היא זו שבה ממליצה המשוררת דווקא על קריאה בביאליק, גדול הרומנטיקנים העבריים. לרשימה מצורף קטע מהשיר של גולדברג שהמכתב עוסק בו, ואפשר לראות בו משל למצבו של המשורר הצעיר המבקש לשוב לביתו הנשכח – אל ההווה. האם ייתכן שציוני הדרך הדוקרים כדרדר הם מורשת המודרניזם, והמעיין המשקה את הבן האובד הוא מה שקדם למורשת הזאת? אולי.
אלמנך, כתב עת לספרות, גליון 3 / מאי 2010: מכתבים, עורכת: יעל טומשוב. בינתים, כתב עת לספרות צעירה, גליון 4 / מאי 2010, מערכת: מורן בנית, אלעד מרגל, אדם רון בלומנטל, נעם גל, דני הקר.
- רשימה של מתי שמואלוף על בינתים, גליון 3.