חיפוש

אברהם בלבן, שירה בעיר זרה

"שירה בעיר זרה", שם ספר שיריו החדש של אברהם בלבן, אינו יכול שלא להזכיר את "מקום אחר ועיר זרה", שם ספרה הראשון של מאיה ערד, והאסוציאציה אינה מקרית: אברהם בלבן שייך לגל המשמעותי של ספרות ישראלית הנכתבת היום מחוץ לישראל, שערד נתפסת כאחת מנציגותיו הבולטות. חלק מהם שבים ארצה רק לביקורי מולדת קצרים, אחרים מחלקים את חייהם בין פה ושם, וכולם שומרים על קשר הדוק עם המקום שבו נולדו דרך העברית. זוהי תופעה מתבקשת, הקשורה בין השאר לכך שסופרים ומשוררים, כאנשי רוח בכלל, נוטים להגר ממולדתם מטעמים מקצועיים (כדי ללמד באוניברסיטה זרה, למשל), ומבחינה ספרותית זוהי אפילו תופעה מבורכת, משום שהיא מעניקה לספרות העברית הזדמנות להתמודד מחדש עם כמה מחוויות הבראשית השכוחות-למחצה שלה – עם גלות וזרות ונדודים, ועם סבך המפגשים הבין-תרבותיים שליוו את הספרות העברית מאז ומתמיד.

אברהם בלבן, יליד קיבוץ חולדה, מלמד ספרות ישראלית באוניברסיטת פלורידה, אלא שהעיר הזרה של "שירה בעיר זרה" אינה גיינסוויל – העיר הפלמונית שאוניברסיטת פלורידה שוכנת בה – אלא קיימברידג' אשר באנגליה, שאין צורך להציג. בלבן לימד שם כמה פעמים בעשור האחרון, בדרך כלל לתקופות קצרות של כמה שבועות או חודשים, והשהות באוניברסיטה העתיקה עשתה עליו רושם רב. את תמציתו של הרושם הוא מנסח במלים ברורות במוטו לספרו: "תייר ותושב לא יבינו. / רק הזר, / שנפתחה לו כאן לרגע דלת, / רק הוא יכיר / את עומק הניכר."

שירי "שירה בעיר זרה" הם איפוא שירים על זרות כפולה – שיריו של יליד חולדה המתגורר בפלורידה אבל נפגש במוזה העברית שלו לא פה ולא שם אלא דווקא בקיימברידג'. ולמה קיימברידג'? כי מדובר במקום שמצד אחד הוא מרוחק מאוד מהקו הדימיוני שמחבר את החוף המזרחי של הים התיכון עם החוף המזרחי של ארצות הברית – שני מוקדיה של הפזורה היהודית החדשה – ומצד שני (בדומה לאוניברסיטאות ימי-ביניימיות אחרות, כבולוניה, סלמנקה או אוקספורד) הוא אחד המקדשים העתיקים והמכושפים ביותר של התרבות הסבוכה והרב-ממדית שמקיפה את כולנו, ומקובל לכנות "תרבות המערב".

זוהי הדרמה ההיסטורית הגדולה שנחבאת בין השירים המכונסים ב"שירים בעיר זרה" – שיריו של יהודי בקיימברידג'. לא ברומא, גם לא במכה, ואפילו לא בפריז, ברלין, אתונה, איסטנבול או בייג'ינג – אלא בקיימברידג'. ומה שהופך את הספר לעדין וצלול כל-כך זו דווקא הצניעות המופלגת, הזהירות החיישנית והמופנמת, שבה בלבן מעצב את הדרמה-לא-דרמה הזאת – על ידי סוג של דו-שיח חרישי, כמעט בלתי נשמע, בין תמונות נוף מתוקות של עיירה עתיקה הרוויה בזכרונות היסטוריים מתפוררים לבין הרהורים עבריים על זרות וניכר, אטימות וריקנות.

אני יודע שפסקת הסיום של הטור תישמע משונה במקצת, אבל חרף כל מה שנכתב למעלה על חולדה ופלורידה ו"יהודי בקיימברידג'", הסיבה האמיתית לכך ששיריו החדשים של בלבן יפים בעיני קשורה לכך שאפשר לראות בהם גירסאות מעוברתות ומאונגלזות מאוד של שירה סינית קלסית. הזרם המרכזי בשירה הסינית נכתב על ידי מנדרינים, כלומר על ידי משכילים ששירתו כפקידי מדינה, ושתי תופעות בלטו בחייהם ובשירתם: ראשית תחושת ניכר עמוקה, כי ההיגיון האימפריאלי קבע שפקיד טוב הוא פקיד המשרת הרחק מעיר מולדתו, שם הסיכוי לשחיתות קטן יותר, ושנית אהבה גדולה לטיולי נוף ולציורי נוף הרוויים ברמזים תרבותיים עתיקים. האופי הכמו-סיני של "שירה בעיר זרה" מגיע לאחד משיאיו בשיר היפהפה המצורף לרשימה: נשורת של עלי כותרת לבנים וסגולים שנארגת לשטיח דק בין שתי גדותיו של הקם, הנהר של קיימברידג', ומצליחה לשקף הן את חידת הזמן החולף והן את האלכימיה של כתיבת שירה במקום זר, שאי אפשר לחוש בו כמו בבית, ובכל זאת קשה מאוד להיפרד ממנו.

בלבן

אברהם בלבן, שירה בעיר זרה, אבן חושן


תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אלי הירש קורא שירה | כל הזכויות שמורות 2024 | תקנון האתר | 054-4506046

קובי משיח Msite | פיתוח ועיצוב אתרים