השאלה היא איפה להתחיל: במשורר הצרפתי הגדול פול ורלן, או במתרגם עמינדב דיקמן, שלמרבה השמחה לא התגבר על הפיתוי לעצב נוסחים עבריים לשיריו, והצליח. אולי בכל זאת נתחיל במשורר, שאת שירת בני דורו שחיו במחצית השניה של המאה ה-19 מקובל להציג באמצעות שני מונחים בעיתיים: הראשון נולד כביטוי גנאי אך הבשיל עם השנים למושג רב-משמעי – "דקדנס", והשני נולד בנסיבות מכובדות יותר ולכן הוא חביב על חוקרי ספרות אך אין בו הרבה ערך – "סימבוליזם". אפשר לדלג על שניהם ולחתוך ישר לעיקר, שכן ורלן, כבודלר שקדם לו ורמבו שהיה מאהבו ורבים אחרים, לאו דווקא משוררים, שייך לדור החלוצים שעיצב את צורות היסוד של הדבר הגדול והנורא (לא ברור איזה מין דבר בדיוק – אסתטיקה, תמונת עולם, משבר, מהפכה) החוצץ בינינו לבין כמעט כל מה שקדם לו, ומכונה "מודרניזם".
מאפיין בולט אחד של שירת ורלן הוא מוזיקליות מהפנטת, ממוססת חושים ומשמעויות, שאפשר לקשר, אם רוצים, לנטייה המודרניסטית להעדיף צורה ואפקט על פני תוכן וערך. ההעדפה הזאת, של המדיום על המסר, קשורה בטבורה למאפיין בולט נוסף – להתרסה כנגד הערכים המקובלים בשם עמדה שאפשר לתאר כחוטאת-מרצון, "מקוללת", חסרת גבולות מוסריים כביכול. ושני אלה, המוזיקליות וההתרסה, לא היו עובדים יפה כל-כך בלי מאפיין שלישי, אולי החמקמק מכולם – מודעות חריפה לכך ששירה אינה אלא מין קרקס מילולי משוכלל, מפגן של שיווי משקל הדומה לריקוד על חבל דק, שאיפשרה לורלן לאזן בשיריו בין רצינות ומשחק, ובין רגשנות אפלה ומתחטאת לאירוניה עצמית בהירה וגאה.
וזה הרגע לעבור למתרגם. דיקמן הוא דמות מיוחדת בקהילת מתרגמי-השירה הישראלים. הוא בולט לא רק בזכות מגוון השפות הרחב והמשמעותי שמהן הוא מתרגם או בשל פעילותו כחוקר ומורה המטפח דור של מתרגמי שירה צעירים, אלא גם בסגנונו הייחודי, המשלב תשוקה לאתגרים סבוכים של חריזה ומשקל עם חיבה לעברית גבוהת-משלב, שנתפסת לעתים כנוקשה במקצת. דרך אחרת לתאר את ייחודו היא לומר שהוא נאמן יותר מאחרים למסורת-התרגום-לעברית כפי שהתעצבה במחצית הראשונה של המאה ה-20 – מסורת שאחד מגיבוריה היה אביו, המתרגם שלמה דיקמן. אין זו נאמנות עיוורת אלא השתדלות מודעת לעצמה לחדש מסורת רבת השגים על הקשריה הלשוניים והתרבותיים, שמקורם בתקופה שבה השירה העברית, מקור ותרגום, היתה הרבה יותר קרובה לשורשיה המזרח-אירופאיים: בעיקר לשירה רוסית ויידית, אך מבעד להן גם לאידיאלים כלל-אירופאיים, כהערצה לקלסיקה יוונית ולטינית או היקסמות מתרבות צרפת.
רבים נוטים לחשוב שיש "דרך נכונה" לתרגם, אבל האמת היא שיש הרבה דרכים, והכל תלוי באיכות המפגש בין המתרגם למקור. הסגנון הייחודי של דיקמן הוביל אותו לעתים גם לתרגומים שנויים במחלוקת, אבל המפגש בינו לבין ורלן הניב תרגומים נפלאים ממש.
אפשר להצביע על שתי סיבות אפשריות להצלחת המפגש. על אחת מהן כבר רמזתי, והיא יכולתו של דיקמן לגשר על המרחק בין עברית וצרפתית באמצעות משקעים תרבותיים שמקורם במזרח אירופה. לא במקרה פותח דיקמן את ההקדמה לספר בהדגשה שאת ראשית הכרותו עם שירת ורלן ליוו תרגומיה ליידיש, או בקביעה שרוסית היא שפת התרגום שבה ורלן נשמע הכי טוב. ייתכן שהמודעות הבין-לשונית הזאת מסבירה גם את המקור השני להצלחה, והיא החלטתו של דיקמן ללכת במובן מסויים "נגד" ורלן, ובמקום להמתיק ולרכך את העברית כדי שתחקה את האיכות המתמוססת של המקור, לחדד דווקא את הקצוות הנוקשים שלה, ובדרך זו להתגבר על סכנת-הקיטש הכרוכה במפגש בין העידון הצרפתי המתעתע ונוף הטרשים של שפתנו השמית העתיקה.
"שיר סתיו" המצורף לרשימה הוא אולי שירו המפורסם ביותר של ורלן. שימו לב למלים הנוקשות, מוזיקלית ועניינית, שדיקמן משתמש בהם – עד-אפס-קץ, נשנק רועץ, חדגון יכה, כמת נפטר. יהיו שיאמרו שזה לא בדיוק ורלן. ברור שלא. זה ורלן של דיקמן, והוא נפלא.
פול ורלן, 67 שירים, בחר, תרגם, הוסיף מבוא והערות: עמינדב דיקמן, כרמל
- עמוד הספר באתר 'טקסט'.
- רשימה של מנחם בן ב-nrg.
- עמינדב דיקמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- רשימה של יהודה ויזן ב'וואלה'.
- רשימה של רפי ויכרט ב'הארץ'.
תגובה אחת