כינוס כל השירים שחדווה הרכבי כתבה בחמשת העשורים האחרונים הוא מאורע ספרותי מסעיר, המגלה את מה שמעטים בינתיים יודעים – שהרכבי היא משוררת מרתקת ומשמעותית, ששמה ראוי להישמע בנשימה אחת עם שמות המשוררים הישראלים הבולטים ביותר. היא נולדה ב-1941, חמש שנים אחרי רביקוביץ ושלוש שנים לפני וולך, ועל אף ששתיהן השפיעו עליה מאוד (הרבה יותר מלאה גולדברג, ששמה מופיעה בגב הספר כפטרונית של הרכבי בראשית דרכה) שירתה מקורית להפליא, וחשובה לא פחות משירתן שלהן להבנת מגמות יסוד בשירת הנשים הישראלית של השנים האחרונות ובשירה הישראלית בכלל.
מרביקוביץ נטלה הרכבי את הטון המשתוקק עד יאוש, את עוצמת הרגש הגדולה המכלה את עצמה. מוולך את מה שאפשר לכנות משחק הגופים הדקדוקיים המתחלפים – יחיד ורבים, ראשון ושני ושלישי, זכר ונקבה. ומשתיהן נטלה מוזיקליות מופלאה, ספרותית-מקושטת מצד אחד ודיבורית-משוחחת ולעתים אף מאגית או אקסטטית מצד שני. אלא שוולך ורביקוביץ העמידו במרכז שירתן גברים: רביקוביץ משום שלעתים קרובות היא חשה חלשה לאין ערוך מהם, וולך משום שחשה חזקה לאין ערוך מהם. כך או כך, היו אלה גברים שבלטו בנטייתם להתייצב במרכז העולם, ויחד עם זאת להעלם מעבר להשג יד או להתפוגג מרוב חולשה.
דמות הגבר הנעלם – ובעצם הגבר המת, הצולל למעמקים אבודים – מופיעה במלים ברורות כבר בצמד השורות הפותח את ספרה הראשון של הרכבי: "עיניך נעצמו על קרקעית הים / עכשיו כולך עשוי פנינים וקונכיות ועשב ים", ושבה ומופיעה בשירים רבים שלה בשנות הששים והשבעים. אלא שפתאום, מתישהו בשנות השמונים, פינו הגברים המתפוגגים את מקומם למען נשים מלאות חיים, ושירתה של הרכבי שינתה בבת אחת את צורות היסוד שלה, ונטענה בעוצמות בלתי משוערות.
מי הן הנשים הללו? שלוש תשובות מתחלפות ומתמזגות זו בזו. ראשית – המשוררת עצמה. שנית – מעין דמות-אם כל יכולה, אך גם מאכזבת ומתסכלת, של מורת דרך או מטפלת פסיכולוגית. ושלישית – אישה אהובה.
הבלבול המכוון הזה, המתבטא בין השאר בכך שלעתים אין לנו מושג מי בדיוק מדברת ולמי בדיוק היא פונה (וקשור למה שכיניתי קודם "משחק הגופים המתחלפים" שהרכבי שאלה מוולך) הוא חשוב ופורה כשלעצמו, ומסביר את כפל הפנים של שירת הרכבי: שירה אישית מאוד, פרטית ומכונסת כביכול בתוך עצמה, שיש לה עוצמות אוניברסליות הנובעות ממעמקי השפה – מהמקום שבו ההבחנה השגורה בין "אני" ו"את" ו"אנחנו" (וכמובן גם בין "היא" ו"הוא" וכו') נעשית מורכבת עד כאב, רוויה בחידות ופורצת גבולות.
חדווה הרכבי היא מבחינות מסוימות הספפו העברית שלנו, לא משום שיש איזה דמיון פואטי בין המשוררת היוונית מהמאה השביעית לפני הספירה והמשוררת הישראלית בת זמננו, אלא משלוש סיבות אחרות, לא פחות חשובות: בגלל יופים של שירי האהבה והכמיהה שהיא כותבת לנשים; בגלל המסתורין שאופף את הכמיהה הזאת – אצל ספפו מסיבות היסטוריות, הקשורות למיעוט המידע שלנו על תרבותה וחייה, אצל הרכבי מסיבות סבוכות יותר לניסוח; ובגלל העוצמה המסחררת של שירתה.
דמות הגבר המת הפותחת את כרך שיריה של הרכבי חוזרת לקראת סופו, בעוצמה שוברת לב ובהקשר טראגי המשנה כליל את משמעותה, בשירים המוקדשים לבנה של המשוררת, שמת ב-2003.
חדוה הרכבי, ציפור שבפנים עומדת בחוץ, שירים 1962-2008, הוצאת הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק
- הבלוג של חדוה הרכבי.
- חדוה הרכבי בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- רשימה של יצחק לאור ב'הארץ'.
2 תגובות
חשוב אולי להוסיף את התיאטרליות המכשפת של הופעתה. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותה קוראת בפסטיבל מטולה 2006 (אם זכרוני איני מטעה אותי בפסטיבל). ובכן בפסטיבל היא הקריאה בצורה מחשמלת כשהדיבור המסתובב לדוברת הלא ידועה שמצד אחד נשמעה כדיבור פנימי ומצד שני כאתגור השפה וחוקיה – הביאו לחשוב על כל המהלך הצורני של זולתיות.
הניסיון באמצעות הזולת לקרוא את מעשינו לא רק היה לינגוויסטי אלא גם התפתח לתוך פרפורמנס' של שתי דמויות הקלועות וכלואות בתוך מחרוזת של תרבות. ואם נוסיף את המרכיב הקווירי ומגדרי לכך נקבל תשובה מורכבת יותר למרווח שנפתח-נסגר בין המילים "כלואות" ו"קלועות" במה שאמור להרכיב את מחרוזת "התרבות".
אזהרה חמורה
יצחק לאור אמור להיות נוכח בהשקת ספרה של חדוה הרכבי בבית ביאליק