אל תגידו בגת – הנכבה הפלסטינית בשירה העברית

פורסם בתאריך 22 בינואר 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" – כך נפתחת שירת האזינו של משה. "שמעו שמים והאזיני ארץ כי פי ה' דיבר" – כך נפתח ספר שיריו של ישעיהו. "שמעו מלכים האזינו רוזנים" – כך מכריזה דבורה בשורות הפתיחה של שירתה. המשורר תובע מן העולם כולו להאזין לקולו, ומבהיר שמה שיש לו לומר מיועד לכל אדם. על רקע התבנית הזאת בולט מאוד ההיפוך בקינת דוד על שאול ויהונתן: "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון…" – התבוסה המרה, האובדן הגדול, מחייבים דווקא מידה מסויימת של שתיקה, כלומר חלוקה מחושבת של העולם למאזינים ולא-מאזינים.

אלתרמן נזקק ל"אל תגידו בגת" כאשר כתב את שירו "על זאת" שפורסם בטור השביעי בנובמבר 1948. השיר תבע לא להסתיר – אלא להפך: לחשוף ולהוקיע – פשעי מלחמה שביצעו יהודים כנגד ערבים במהלך מלחמת השחרור. אלתרמן נטל את הנוסחה המהופכת "אל תגידו בגת" וביצע בה שני היפוכים משלו. ראשית, ההשתקה המחושבת שהשיר מתייחס אליה קשורה דווקא לזוועות הכרוכות בניצחון ישראלי ולא בתבוסה. שנית, השיר כופר בעיקרון האל-תגידו ותובע דיבור שירי ופוליטי עקבי ואמיץ, כזה שהעולם כולו יוכל להאזין לו: "ומלחמת העם שעמדה לבלי חת/ מול שבעת הגייסות של מלכי המזרח/ לא תחת גם מפני 'אל תגידו בגת…'/ היא אינה פחדנית כדי כך!"

"על זאת" הוא שיר מתעתע. בניגוד למה שנדמה במבט ראשון, יש יסוד לסברה שאלתרמן לא פעל בשיר הזה רק כמוכיח בשער אלא גם כמשורר חצר המשרת את השלטון. מטרת השיר היא למתוח קו חד בין פשעי מלחמה שבוצעו כביכול על ידי פרטים תועים או עשבים שוטים בשולי הקרבות, לבין המדיניות הישראלית הכוללת בימי המלחמה. מי שהעניק להשקפה הזאת את ניסוחה המשפיע ביותר היה יצחק לאור בספרו "אנו כותבים אותך מולדת": לאור הבהיר שם, בין השאר, שמטרתו של אלתרמן ב"על זאת" היא לאו דווקא לחשוף אלא לטשטש, וליתר דיוק: לבודד ולהוקיע פשע מסוים על מנת להסתיר ולטהר פשעים גדולים ממנו.

וכעת זוכה הביטוי "אל תגידו בגת" לפרק נוסף בתולדות השירה העברית. הביטוי שאלתרמן שאל מדוד הפך לשמה של אסופת שירים מרתקת בעריכתו של חנן חבר שיצאה לאור במסגרת "סדק", כתב-עת המוקדש לקידום תודעת הנכבה בחברה הישראלית. זוהי אולי התחנה המפתיעה ביותר בגלגוליו של הביטוי, שנולד לפני אלפי שנים כדי להסתיר את עוצמת הצער הישראלי מפני הפלשתים, וגויס כעת כדי לחשוף את עוצמת הצער הפלסטיני בפני הישראלים.

האסופה כוללת שירים עבריים, חלקם משל משוררים ידועים מאוד (כלאה גולדברג שכתבה את השיר המצורף לרשימה), שפורסמו בעשור הראשון לקיומה של המדינה, ועסקו בחורים הפעורים ובזכרונות המעיקים שהותירו אחריהם הפליטים הפלסטינים שישראל מנעה מהם לשוב לבתיהם. באותן שנים החורים והזכרונות הללו היו הרבה יותר טריים וגלויים. בשירים לא מעטים באסופה אפשר למצוא ביטויים של זעזוע לנוכח הגורל הפלסטיני, של חמלה על הגולים ופחד מפני המשמעויות המוסריות של מה שאירע. מצד שני, ברור שמרבית השירים נכתבו מנקודת מבט ציונית או לפחות ישראלית-יהודית, ולכן הם לכודים בסתירה שקשה מאוד ליישב – הם מקוננים על עוול שהמשורר עצמו מזדהה במידה זו אחרת עם מבצעיו, וחש שותף למציאות שצמחה מתוכו.

הסתירה הזאת עומדת במרכז המאמר שצירף חנן חבר לאסופה. מושגיו אמנם שונים מאלה של לאור, אך למעשה הוא הולך בעקבותיו, ומשתדל להראות שרוב המשוררים ששיריהם מכונסים באסופה נהגו בדומה לאלתרמן, ומה שנראה על פני השטח כהפגנת רגישות מוסרית מתברר לאחר עיון נוסף כאסטרטגיה של השכחה או הדחקה. אני לא בטוח שחבר תמיד צודק, אבל ייתכן שמשוררים כיהודה עמיחי, דוד אבידן ונתן זך, שהעדרותם מהאסופה בולטת מאוד, היו שותפים לתובנותיו כבר אז, בשנות החמישים, ולכן הם נמנעו בדרך כלל מכתיבת שירים שעלולים היו להתגלגל ל"אל תגידו בגת". זה אולי מה שהכי מכאיב בטיעונים של חבר – העובדה שהם מצדיקים, אולי מבלי משים, את הפנית הגב של השירה הישראלית לנכבה.

goldberg2

אל תגידו בגת – הנכבה הפלסטינית בשירה העברית 1948-1958,אסופת שירים. עורך: חנן חבר

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 22 בינואר, 2010 עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

2 תגובות על אל תגידו בגת – הנכבה הפלסטינית בשירה העברית

נילי
6 בפברואר 2010

מזהיר

[…] את התרבות שלנו ואת הפוליטיקה שלנו. המשורר אלי הירש כתב לאחרונה ש"על זאת" הוא "שיר מתעתע". זהו שיר שמצד אחד […]

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון