כל מי ששירתה של יונה וולך אהובה עליו או משמעותית בעיניו ישמח לקרוא את "השירים מחוץ לספרים" – הספר החדש שמכנס את כל שיריה של וולך שלא נכללו בספרים שראו אור בחייה או מייד עם מותה. העורכים, עודד כרמלי ושני פוקר, ראויים לכל שבח, קודם כל על עצם נכונותם לשקוע לתוך המלאכה הקשה, מלאכת הליקוט והפיענוח והארגון של השירים, ולא פחות מכך על הספר היפה שהם יצרו. השירים מלווים בטקסטים קצרים של העורכים, דברי הבהרה לנסיבות כתיבתם ו/או פרסומם המקורי של השירים, והטקסטים האלה, שיש בהם משהו אנושי, שקול ומדוד אך נינוח, מעניקים לספר רצף, היגיון פנימי, שכבה נוספת של יופי ועניין. וגם השירים עצמם יפים, כמובן. והתוצאה ההיא מפגש חדש, מזווית שונה – קצת יותר ביוגרפית מבדרך כלל – עם משוררת מקורית ומלהיבה במיוחד.
רמת השירים בספר לא אחידה, כצפוי, אבל רוב השירים מצויים איפשהו במקום טוב באמצע. הם לא נמנים עם יצירות המופת המובהקות של וולך, אבל גם אין ביניהם שירים שאינם ראויים לפרסום. כרמלי ופוקר עצמם מסבירים בהקדמה למה, וכדאי לחזור על עיקרי הסיפור גם כאן. ב-1971 הפכה וולך את מנחם פרי לעורך המועדף עליה, והעניקה לו מעין זכות ראשונים על כל שיריה כמעט. נכון שרבים מהם הוא לא מיהר לפרסם – בין השאר משום שהיו כאוטיים או מרושלים מדי לטעמו – אבל רובם ככולם פורסמו לבסוף, ממש עם מותה של וולך, בשני ספרים מקבילים שראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בהפרש של שבועיים: "צורות" ו"מופע". הראשון, "צורות", שפרי היה חתום עליו כעורך, ראה אור שבוע לפני מות המשוררת; ואילו השני, "מופע", שכלל את כל השירים שפרי הסתייג מהם ולכן לא רצה להיות חתום עליהם כעורך, כשבוע אחרי מותה. כך או כך, השירים פורסמו כולם. השירים שלא נכללו בשני הספרים הם מצד אחד שירים שמלכתחילה לא הגיעו לערימת השירים הענקית שהצטברה אצל פרי – כמו שירי "מחברות המוות", שוולך כתבה על מיטת חולייה, ופורסמו ברובם במבחר האסרטיבי שערכה הלית ישורון, "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" – או שירים שנשמטו מהערימה משום מה, במקרה או שלא במקרה. במילים אחרות: השירים שלא היו שם – והמתינו לפוקר וכרמלי – נעדרו לא משום שנפסלו או צונזרו, וגם לא משום שמשהו בעוצמתם הבהיל מישהו, כלומר: לא משיקולי עריכה, אלא משום שבחיים, ולא רק של משוררת פרועה כוולך, יש תמיד משהו בלתי צפוי, כאוטי ומרושל.
התוצאה היא שאין בספר חידושים מפתיעים, אבל יש בו לא מעט שירים יפים, וזה המון. כאמור – זאת הזדמנות לקרוא את וולך מחדש, ולהתוודע לסדר היום המרתק של שירתה מנקודת מבט מדוייקת יותר: בלי היסוד המהפנט שיש בשורות שיר מוכרות, ובלי היסוד המסחרר שיש ביצירות מופת. דווקא משום כך משהו בחוויות היסוד שריתקו את המשוררת נעשה צלול מתמיד: למשל, העניין העמוק שלה במין ובמגדר, ובמרחב המשתוקק והיצירתי שמערבל אותם יחד. והעניין הלא פחות עמוק שלה באלימות גופנית קיצונית, ממשית או מפונטזת, והרצון – הכושל מטבעו – למצוא בה היגיון, סדר, אפילו יופי, או להתבונן בה במבט אנליטי, כמו מדעי. והעניין העמוק שלה בתנועה בין מצבי נפש, שפויים לכאורה וטרופים לכאורה. והחיבה הגלויה שלה לפיצולים בינאריים חדים – רע/טוב, אדם/אלוהים, יום/לילה, חיים/מוות, שחור/לבן, שפיות/שיגעון, חיים/שירה. והשינוי הגדול, המעדן והמרכך, שהסתמן בשירתה כשנודע לה דבר מותה. כל אלה ממש ניתנים למישוש כשקוראים את הספר, ומנוסחים במילים בהירות במיוחד, בהירות מתמיד, כמו בשיר המצורף, שמקיים מה שהוא מבטיח – מעניק את הצופן הבסיסי למה שמדברים עליו או בעצם למה שכותבים עליו, ומתוך כך ליחסי הגומלין שבין חיים לשירה.
יונה וולך, השירים שמחוץ לספרים, עורכים: עודד כרמלי ושני פוקר, הוצאת הקיבוץ המאוחד והבה לאור