מה הפך את אמירה הס למשוררת משמעותית וסוחפת כל כך? לשאלה הזאת יש תשובה גלויה שלא מעט מכחישנים מקצועיים ירצו לעמעם ולמסמס: משום שהיא היא גייסה את כשרונה המשוררי הגדול, שנבע אצלה ממעמקי העברית, כלומר ממעמקים נבואיים וחזיוניים, ואת ניסיונה כמהגרת צעירה ופגיעה מעירק – בת שמונה היתה כשמשפחתה עקרה לישראל – כדי לשורר את הפצע המזרחי בעוצמה לא משוערת ובגילוי לב חודר תהומות. רבים ובעיקר רבות לא יכלו שלא לראות בה (יחד עם דמויות מופת נוספות כויקי שירן) אם מייסדת של השירה הפמיניסטית-מזרחית בספרות הישראלית, ולא רק מייסדת אלא גם אוהבת, תומכת, מקוממת, ובעיקר אהובה מאוד. אמירה הס הייתה מעיין של אמת ואהבה.
היא לא רצתה בכתר המשוררת המזרחית, זה נכון. היא ראתה בו כתר קוצים. היא תהתה, בצדק, למה את וולך לא טורחים לכנות משוררת אשכנזיה, אבל כשמדברים עליה הבגדדיות פתאום משתלטת על הדיון. אבל גם זה היה חלק מגילוי הלב הקיצוני שלה, מנאמנותה העיקשת לעצמה. הס לא היתה מוכנה להתכחש לאמת המרה שלמדה בנעוריה: שמדובר בכתר קוצים. שהעלבון עדיין חי. ויותר מזה: שהיא לא יכולה לבגוד בכמיהה הגדולה שנולדה בה אז – הכמיהה לשלול את עצמה, לחרוג מעצמה, לחרוג מתולדות חייה, ולהפוך לנביאה, למשוררת, כלומר למי שכותבת בשם כולנו ולמען כולנו. היא לא רצתה לשלול את יצר השלילה העצמית הנטוע בה: את ההבנה שהיא תקועה לנצח באמצע, בין בבל לארץ ישראל, וכשם שהיא לא יכולה להשלים את המסע ולהגיע ליעד, כך היא לא יכולה להסתפק בנקודת המוצא. היא ידעה שמטרתה העמוקה היא לשקף את המכלול, את המסע כולו, ידעה שהיא הלב הבוער של החברה הישראלית, שהיא הפצע המכונה "הגירה" או "כור ההיתוך", ולכן היא – ולא וולך – המפתח לאוניברסליות בשירה הישראלית בת זמננו. אז למה שתסכים להצטמצם – ולצמצם את תולדות חייה – רק לאספקט אחד של הקרע? היא זו שנקרעה, היא זו שחייה היו מלאכה אינסופית של איחוי, ולכן הקרע עדיין בוער בה. ואם הוא עדיין בוער – עליה להיות נאמנה לשני צדדיו. או בהיגיון העמוק שלה – לשלול את שני צדדיו, ורק בדרך זו, דרך השלילה, לאשר ולהכיל אותם יחד.
להכיל את הסתירות – זה היה הסוד שלה. צריך לומר שזה מה שכולנו עושים תמיד: חיים את הקונפליקטים שחותכים אותנו: בין אהבה וזעם, אבל ונחמה, כמיהה ופחד. אלא שלהס היה הכישרון המופלא לא לעמעם ולמסמס את הסתירות בדרך להכלתן אלא להפך – לתת להן ביטוי מלא, שלם, חותך, קורע ונקרע, ולזעוק לא רק בשם עצמה ומשפחתה, ולא רק בשם יוצאי עירק או המזרחים, אלא בשם כולנו – יהודים ולא יהודים – "אני היהודי לא אֵחָשֵׁב אצלכם יהודי, לא הייתי באושוויץ./ אני היהודי לא אחשב בעיניכם נוצרי, אף כי ישו אני ומריה אמי./ בשביל מה אדבר למה לא אשתוק?/ למה אחמוס שארית הוויתי בשנאה תהומית?/ איך אשא שנאה בגופי ואני נמצא בו?/ איך גרגר אבק בעיניכם יהיה למשהו, למישהו?/ איך אהיה בעיני עצמי דבר מה?/ יהא שלמא רבא מן שמיא."
ואולי הסתירה החריפה ביותר שעינתה אותה הייתה בין הכורח לספר, לכתוב, לשורר – "אסור יינעלו המילים בשלשלאות", כתבה ב"לוציפר אהובי", אחת הפואמות הכי נועזות שלה – לבין הצורך הלא פחות עמוק להסתיר, לגונן, לשמור על סוד התום, התשוקה, היופי, האהבה. לשמור על עצמה. לא להיפרץ גם כשהיא פורצת גדר. לכן כתיבת שירה היתה מעשה כל כך סבוך וכאוב בשבילה – היא לא יכלה להימנע ממנו, לא יכלה לשתוק, אבל חשה שכל מילה עלולה להסגיר אותה לאחד הצדדים של הקרע. "והכל היה כל כך מואר מבעד לחלונות" – כתבה בעקבות מפגש לאחר המוות עם בן זוגה האהוב עזרא הס – "עד שהיה אוחז בי החשש/ שמא יפרצו זרים אל תוך כספת הלב במקומות הספונים ערגה/ ויבקשו את נפשי." דווקא את סוד הערגה, הרוך, הנחמה, ראוי להסתיר, כדי שהאלימות לא תחלל גם אותו. אלא שלמרבה המזל גם לסוד הזה, סוד האהבה, ידעה הס לתת ביטוי, חידתי לפעמים אבל צלול כדמעה, אולי כדי שמעבר לו תוכל להחביא סוד נוסף, כזה שמסרב להתפענח, סוד שהעניק לאחד מארבעה עשר ספריה את שמו: "כמו בכי שאין לו עינים להיבכות", ושעליו היא כתבה בספר אחר: "אני נסתרת בתוך עצמי/ ורק הנילוס מבצבץ בתוך עיני,/ אבל איני בוכה." כי גם לפצעה של אמירה הס היו מעמקים שלא יכלו להתגלות.