ספרו האחרון של מאיר ויזלטיר, "קעקועים מאוחרים", הוא ספר מוכה מוות. ואולי אפשר לומר – מקועקע מוות. ספר שהמוות נתן בו אותות עמוקים במיוחד. ולכן ההחלטה להוציא את הספר דווקא בימים אלה, שבהם הכל נעצר, היא הגיונית: זהו ספר מוכה מוות לימים מוכי מוות. הוא כולל את שיריו האחרונים של ויזלטיר, שנכתבו בין 2018 ל2023, ומבעד למגוון העניינים הנדונים בו עניין אחד מתבלט ומשתלט על כל השאר: זיקנת המשורר מצידה המוכה, המקועקע, המרוד. אותותיה המובהקים של הזיקנה הזאת הם מצד אחד בדידות, כלומר חיים בעולם זר, זרוע רוחות רפאים שתפסו את מקומם של החיים, ומצד שני מוות – בעיקר מותו הקרוב של המשורר עצמו: המוות כעובדה שאין ממנה מפלט ואין עליה נחמה.
ויזלטיר היה תמיד מין נביא עצוב, כמו שהוא מעיד על עצמו בשיר "מצוקה" ("יש לי מצוקה הפוכה/ הפוכה מזו של הנביא יונה"), שנבואותיו הרעות מתגשמות. בשיר מפורסם מ1978 הוא התנבא על מלחמת לבנון – "על כן הנאמר כמו לא נאמר/ ועוד נצא למלחמה בלבנון". בשיר אחר, משלהי 1973, הוא כתב מילים שהולמות היטב גם את ימינו: "אין לי מילה לומר על הקברים/ עכשיו, שממולאו ונסתמו./ היו לי מילים כאשר עמדו ריקים/ כאשר רק נסתמנו." מתברר שגם ספרו האחרון של ויזלטיר הוא במידה רבה נבואי, אך לא בזכות מעט השירים הפוליטיים הכלולים בו, אלא דווקא בזכות שיריו האישיים לחלוטין. ואולי גם את זה למדנו בשבועות האחרונים: שהשירה הלאומית, הפוליטית, מדדה חסרת אונים אחרי זוועות המציאות, וזוהי דווקא שירת הצער הבודד, הנואש, שמיטיבה לתאר אותה בכל אימתה.
השירים המשוכללים ביותר בספר הם שירים המוקדשים לזכרונות ילדות עתיקים – משנות הארבעים והחמישים. בכולם מתואר המשורר כילד תמים עד כאב, אופטימי ושוחר טוב, בעולם שכבר אז היה ציני הרבה יותר משיכול היה לשער, ונעשה רק גרוע יותר עם השנים כי התקלפו ממנו כל תקוותיו. ברור שאלה הם שירי געגוע לילדות, ויותר מזה: לישראל הישנה והטובה, אך מה שהופך אותם לנפלאים היא התעקשותו של ויזלטיר לנקות אותם מכל התרפקות או נוסטלגיה. אלה הם אמנם שירים אידיליים-במכוון, אבל אי אפשר להחמיץ את נימת הקינה והאירוניה המעופפת ברקיעי התכלת שלהם כמו עורב בודד צורח מרה. כן, אלה הם זכרונות ילדות ענוגים וטהורים, מבהיר המשורר, אך בה במידה הם גם נלעגים בזרותם להווה, "נידחים" (כך קרוי השער שמכיל את רובם, "זכרונות ילדות נידחים"), דחוקים לשולי הדברים, ועתידים להיעלם בקרוב גם הם. ובעצם, כמו שמובהר בשיר אחר, שאפשר לראות בו מחווה ל"ואולי לא היו הדברים מעולם" של רחל, "העבר… הוא פטה מורגנה./ רק נדמה לך/ שהוא עדיין שם". יש בהם נחמה, בזכרונות ההם, אך זוהי נחמה חולפת וכוזבת.
ויש בספר עוד סדרת שירים יפהפיים שמציעים נחמה – אולי הנחמה העצובה ביותר: הנחמה שבשכחה הרגעית, שבשקיעה שלא מדעת לדמדומי חלום או להמולת הגשם שיורד פתאום או לציוץ הציפורים עם שחר. הנחמה שבאי הידיעה. אותה אי-ידיעה תמימה ואופטימית של המשורר-הילד. לשם רוצה המשורר לשוב, אבל הוא יודע שהדרך חסומה.
וזה העיקר ברוב שירי הספר – העדר הנחמה. זאת עמדה עתיקה ועקרונית של ויזלטיר: כל ניסיון למצוא מענה מנחם למוות, ובראש ובראשונה הניסיון הדתי, כל רעיון שיש בו יומרה לחרוג אל מרחבי הנצח והאלמוות, הוא כושל וכוזב. אלא שבספר הזה, האחרון, העדר הנחמה הופך מרעיון מתריס וגאה לממשות מצמיתה, קורעת לב, כי לא רק הנחמה הדתית או האידיאולוגית מוכחשת, אלא כל נחמה שהיא. אפילו הסוויטות הצרפתיות של באך או נכדותיו היפות של המשורר – כמו שמתברר בשיר המצורף לרשימה – אינן אלא עדות לזקנתו ונבואה על מותו.
מאיר ויזלטיר, קעקועים מאוחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד