אלכס בן-ארי העניק לספרו השישי את השם "צי", שם קשה, דחוס ופתוח גם יחד, שתי אותיות שנעלמות לתוך הברה אחת שאמורה להכיל את המרובה. שורת השיר שממנה לקוח השם מתייחסת לריבוי של מכתבים שלא נשלחו, מילים ורגשות וכמיהות וכעסים שהלכו לאיבוד, אולי נשלחו לאבדון, והמשורר נחלץ מהם לטובת ריקנות שמאפשרת חיים חדשים: "השקתי צי סירות נייר לצור על מפרצך / כעת אפנה אל הימים המשתרעים ריקים ממני וממך." ואכן, אם יש בספרו החדש של בן-ארי איזשהו צי – זהו צי של פרידות, בדידויות ומרחקים, על הכאב והבטחות הגאולה המתעתעות שיש בהם.
הקריירה של בן-ארי כמשורר מיוחדת במינה. ששת ספריו משרטטים מסלול מרתק, עקלתוני, מפתיע כמו שיר. ספרו הראשון, "ימים סמויים", היה ספר ביכורים בולט ביופיו ועם זאת קונבנציונלי למדי בפואטיקה שלו – מהורהרת, מופנמת, כמקובל בשירת המיינסטרים של ראשית שנות האלפיים, כזאת שחותרת להציע את מיטב המילים במיטב סדרן. הספר נחתם בשיר מופלא ממש – שיר אהבה שבו המשורר דימה את עצמו לאפרסק שנאכל על ידי אהובתו, גרסה מעודנת במיוחד ל"אהבת תפוח הזהב" של דליה רביקוביץ, שהעניקה ביטוי לכמיהתו להיעלם אל תוך חיים משותפים עם זולת אהוב, כלומר: לא להיות לבד אפילו קצת, אפילו לרגע. השיר ההוא התגלה בדיעבד כאקורד הסיום של שירת בן-ארי המוקדמת, שכן מרגע פרסומו עשה המשורר כל מאמץ לכתוב שירה מנוגדת באופיה, לא רחבה ומתמסרת כמו שיר האפרסק אלא מינימליסטית, מכונסת פנימה, כמעט חנוקה: הוא הפך למשורר שמתמחה בשירי הייקו – אולי משורר ההייקו הישראלי המשוכלל ביותר – ובספרים אחרים כתב שירה שאפשר לכנות "שירה בלתי-יצירתית": שירה המבוססת על מניפולציות מכניות של טקסטים קיימים. המגמה הזאת הגיעה לשיאה בספר מפליא במקוריותו, הספר "מים מים", שבו חזר בן-ארי לספרו הראשון ופרסם אותו בגרסה חדשה שבה רוב המילים מחוקות. משיר האפרסק, שהכיל יותר ממאה מילים, נותרו בגרסה המחוקה רק חמש: "בחדר מוצלל להיכמס באפלת הבגידה". ההתמסרות המוחלטת של האפרסק התגלתה מחדש כסיפור על סוד וקריעה, אם כי במחשבה שניה המעבר לא היה דרמטי כמו שנדמה: בשני הקצוות של התהליך אפשר היה למצוא זוגיות טוטאלית: הראשונה מוארת וחגיגית, השניה חשוכה ומיוסרת.
ואז הגיע "צי" – שוב שירים פתוחים, רחבים, יפים להפליא, שמבוססים על פואטיקה של וירטואוזיות וכנות כמו בספרו הראשון של בן-ארי, אלא שהפעם הם הרבה יותר קרובים לעצמם, נינוחים, רב ממדיים, כמו בשיחה פתוחה שבמהלכה המשורר לא מפחד להיות (ליתר דיוק: לא מפחד לנסות להיות) בתוך עורו, על הכעס, הפחד, התסכול, ההומור המר ואפילו התוקפנות או הפראות שנחוצות לו כדי לא להיעלם בתוך הזולת. הספר מוקדש להתמודדות ישירה אך גם מעודנת מאוד עם כמה מפחדינו הגדולים ביותר – בעיקר הפחד מבדידות, אבל גם הפחד מפגיעה או אובדן שכרוכים בכל מפגש, קרבה או אהבה. משיר לשיר הולכת ומתגלה הלבדיות כאופציה קצת פחות מאיימת, קצת יותר נגישה, אבל מתבררות גם הבטחות השווא שלה – המשורר מתוודע לעובדה שפרידה אינה התחלה של דרך חדשה אלא סוף שדורש עבודת אבל ומחולל צער וגעגוע.
"צי" הוא ספר עצוב, חכם להפליא, מלא ביופי מסתורי. אפשר לראות בו מחרוזת של שירי פרידה, אבל אולי נכון יותר לראות בו מחרוזת של שירי מפגש – מפגשים קצרים וארוכים, מקריים ומשמעותיים, שנשלמים או מגיעים לקיצם. יפים במיוחד השירים המופנים ליוצרים – אהרן שבתאי, ג'ק קרואק, שלומי חתוכה – המעוצבים גם הם כשירי פרידה, לא ברור ממה: אולי מפנטזיה משוררית על בדידות מזהרת, ואולי להפך: מאידיאה כוזבת של אחוות משוררים. ב"צי" בן-ארי נולד מחדש כמשורר חזק ועצמאי, נאמן לעצמו עד כלות, וכעת נותר להמתין להפתעה שיזמן ספרו הבא.
אלכס בן ארי, צי, מוסד ביאליק