ספרה החדש של אפרת מישורי הוא לא ספר רע. להפך, מכל הבחינות הקובעות הוא ספר טוב: יש בו שירים מצויינים, פרועים ומלוטשים גם יחד, שכל המילים יושבות בהם במקום הנכון או מדלגות בתוכם בהתרגשות וירטואוזית, ויש בו סיפור מעניין, מתעתע וסבוך, על סטוץ של קיץ שנמתח והתעבה והתנפח עד שהפך למסע קודר המוביל מהתאהבות חסרת סיכוי להתפכחות כואבת ומכאיבה, ובכל זאת משהו בנוסחת היסוד של הספר הוא בעייתי ואפילו פגום. ואולי מעניין לקרוא אותו דווקא בגלל הצירוף המיוחד שמודגם בו – ספר שירה טוב של משוררת מצויינת שיש בו פגם מהותי.
זה הסיפור: המשוררת פוגשת את מישל, גולש כבן ארבעים, צעיר ממנה בעשור וחצי לפחות, גבר יפה תואר – "ארטיק מוקה עם עיניים ירוקות/ ריח Nivea ושמן תינוקות/ טוסיק מברזל וירכים של כדורגלן/ שנרדם כמו ילד אחרי סקס/ וישן איתי כפיות כל הלילה" – והשניים נדלקים זה על זה. מישל מבהיר מייד שמבחינתו הם לא יהיו זוג, הוא חוסך לחתונה ומשפחה ורוצה ילדים, ולדעתו המשוררת היא לא המועמדת הנכונה לתפקיד הכלה והאם, ולכן הוא מציע לה "יחסים בלי מחויבות", שכוללים בעיקר סקס, והיא נענית. לא בלב שלם אבל נענית. ולא רק נענית אלא גם מתאהבת בו עד מעל לראש: "מישל," היא כותבת לו, "בחרתי לשחק איתך/ את המשחק הרציני/ לאהוב אותך/ משכמך ומטה/ כשראשי המתוק עוגן בשקע חזך/ מפליג בים האדיר/ של שוקי כדורגלנים/ על מסך הטלויזיה מלפנים" – אפשר לנחש שהמשוררת יושבת בחיקו של מישל בזמן שהוא מנסה לצפות במשחק כדורגל בטלוויזיה, והכישרון המובהק של מישורי לצייר במילים ניכר כאן היטב.
הבעיה היא עם ה"משכמך ומטה". זה לגמרי בסדר, כמובן, להבהיר שכל מה שמעניין את המשוררת במישל מצוי מתחת לשכמותיו, מה גם שזו תשובה הולמת למדי ל"יחסים בלי מחויבות" שהוא הציע לה. אבל מצד שני ברור גם שהמשוררת לא מפסיקה להתעליין על מי שהיא לכאורה התאהבה בו, או במילים פשוטות יותר: לבוז לו. באחד משירי הסיכום בשער האחרון היא כותבת בטון מפוייס למדי: "כמה שמחתי לראות גבר בשם מישל/ מופיע בחיים של אישה בשם אפי/ וכמה שמחתי לראות אישה בשם אפי/ עומדת לרגע בחיים עצמם/ ליד גבר פשוט שבא מהם// ונמשך אליה". מישל הוא "גבר פשוט" שבא מ"החיים עצמם", בניגוד לאפי, אישה מתוחכמת שבאה מהספרות. אבל מה זה בעצם "גבר פשוט"? זה תיאור חצי מכובס לגבר לא משכיל ולא חכם במיוחד, ולא מהמעמד החברתי הנכון, ולא כל כך מוצלח באופן כללי, לפחות בעיני המשוררת.
והלעג הזה, שבולט לעין מראשית הספר ומעניק לו מלכתחילה טעם מגונה במקצת, הולך וגואה לאורכו, שכן ככל שהמשוררת נסחפת באהבתה, ונסחפת בעלבונה, כך העלבונות שכנגד מתרבים ונעשים אלימים יותר. היא בזה לחבריו של מישל. ולאשתו לעתיד. וליחידת הדיור שהוא גר בה. ולעליבותו באופן כללי, בעיקר בהשוואה לחוכמתה שלה. היא שבה ומדמה אותו לבעל חיים – חתול, היפופוטם – ומבהירה שהוא "יפה כמו חיה/ ולא כמו בן אדם." ואפילו כשהיא מתפכחת לגמרי, ומבינה שאהבתה למישל לא היתה אלא הפרזה מינכהאוזנית, שהיא זו שהעלתה אותו בכוח דמיונה המשוררי לדרגת אל ואז פוצצה את הבלון, היא לא מנסה אפילו להעניק לנו תמונה קצת יותר ממשית, מתוקנת, אוהדת או אוהבת של הגבר שסחף אותה למסע משמעותי כל כך. היא ממשיכה להקטין אותו בכל כוחה. ובלי היכולת לחלץ את האהוב מסתמיותו אין אהבה ואין שירת אהבה. יש אולי משהו אחר, שיש בו כנות, ותשוקה, והתמודדות מרתקת עם הפער בין דמיון לממשות, אבל אין בו אהבה. ואם אין אהבה, לפחות חצי מכוחם של השירים קורס ונעלם.
אפרת מישורי, מישל אגדת קיץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- לרשימה על "ואיש לא חיבק את הים, מבחר שירים 1994-2018.
- לרשימה על "אישה נשואה ושירים בודדים.
- על "Thinkerbell".
- לרשימה על "הבוהמה הביתית".