עשרים וארבע שנים חלפו מאז שהמשוררת, המחזאית והסופרת שז פרסמה את ספר השירים הראשון שלה, "ריקוד המשוגעת", ורק עכשיו רואה אור ספר שיריה השני, "לצאת ממצרים. ולחזור." ההמתנה הארוכה מעלה תהיות. איך זה יכול להיות שמשוררת משמעותית כל כך פרסמה עד היום רק שני ספרי שירה?
התשובה לא ידועה לי. איני מכיר את שז ואיני יודע דבר על נסיבות חייה. מה גם שבין לבין פרסמה שז ספרי פרוזה מעולים, כמו הרומן "הרחק מהעדרו" שאף זכה לגרסה קולנועית של קרן ידעיה. אבל יש לי חשד שהקיטוע בפרסום שירתה מדגים משהו בסיסי הנוגע לגורלן של יוצרות שעוסקות באופן גלוי במה ששז עוסקת בו – ילדות בצילם של גילוי עריות והורים מתעללים. ברור שזוהי נקודת מוצא קשה עד מאוד לחיים וליצירה, כי כרוך בה סבל יוצא דופן, אבל לא פחות משמעותית היא נטייתו של הממסד הספרותי להתייחס ליוצרות כאלה, גם אם יצירתן משוכללת להפליא, בחשדנות ואפילו בעוינות. ואולי רק לאחרונה, עם התבססות תנועתMeToo כגורם תרבותי מוביל, נוצר אקלים נוח יותר להכרה בעוצמת שירתה של שז ובמרכזיותה כיוצרת פורצת דרך. זה לא שאין רבות שמודעות לחשיבותה כבר עכשיו, אבל הגיעה העת ששז תזכה במה שמשוררים כארז ביטון, חדוה הרכבי ושולמית אפפל זכו בו במהלך העשור וחצי האחרונים, ותוצב במקומה הראוי בלב התודעה הספרותית.
וכמו בספרה הראשון של שז, גם שירי ספרה החדש מתאפיינים "בניסוח תקיף ובוהק של ילדות בצילם של הורים מתעתעים ומתאכזרים, ובהשתקפותם בעולם הבוגר של המשוררת", כדברי אורית נוימאיר פוטשניק, עורכת הספר, על הכריכה. אלא שבספר החדש הילדות הולכת ומתרחקת, ואילו הצל, מצידו, מתארך עד מאוד. מתבררת בשירי הספר עובדה רגשית קשה לעיכול: שיש גיהנומים שאין מהם ישועה. שהגאולה היא חלקית וגיהנומית לא פחות מעמק הבכא שממנו מנסים להיגאל. ילדות בצל הורים מתעללים היא מלכודת כפולה – לכאב הגלוי נוספת שכבה נוספת של יאוש, הקשורה לכך שבמקום שבו היתה צריכה להיות אהבה הופיעו התעללות והפקרה. אלא שהמקום הריק הזה – האהבה שהיתה צריכה להיות – לא נעלם. למרות ריקנותו הוא נותר ממשי, וממשיך לרדוף את מי שנבגדו על ידי הוריהם הרבה אחרי שהילדות תמה. בעצם ספרה של שז עוסק בראש וראשונה במקום הזה, על ריקנותו הכל-בולעת, ובהשתדלות הנואשת למלא אותו מחדש.
הריקנות הזאת מתגלה כבר בשער הראשון בדמות געגועים שוברי לב דווקא למקום הנורא ההוא, לילדות, ואפילו להורים המתעללים עצמם, כלומר לימים שבהם הסבל היה יציב וחד משמעי בניגוד לסבל הרעוע והרב משמעי שתפס את מקומו בבגרות. בשער השני הריקנות זוכה להיקרא "אלוהים", ומניבה כמה משירי האלוהות היפים ביותר שנכתבו עברית, שירים שמטעימים את אופיו הכפול של האל, שנקרע גם הוא בין מה שהיה צריך להיות למה שהוא בפועל – נחשק אך נעדר. בשער הרביעי בולטים שירים שמבהירים כמה קשה להתאבל על הורים מתעללים, או במילים אחרות: כמה קשה לאהוב הורים שאינם אוהבים ואינם אהובים. ובשער החמישי מתברר כמה קשה לאהוב בכלל, לא רק הורים, כשהריקנות ההיא שבה ומאיימת לבלוע.
והנה מה שהופך הכל למופלא: למרות ששיריה של שז ממפים מרחב נפשי קודר מאוד, יש בהם גם תנופה גדולה, חיים וכוח, ואפילו מידה גדושה של צלילות, קלות, חן. הדבר קשור הן לדייקנות הרגשית החדה כתער של שז והן לוירטואוזיות הלשונית שלה, אבל גם למשהו שדומה להומור. אולי לא הומור ממש כי שום דבר לא מצחיק שם, ובכל זאת משהו תמיד מפתיע, מעלה חיוך לא רצוני, והופך את השירים לכפולי מבט – נוקבים ואכזריים מצד אחד ומתריסים ביופים ובחוכמתם מצד שני.
שֶׂז – לצאת ממצרים. ולחזור, כתב הוצאה לאור