המשורר והסופר הוייטנאמי-אמריקאי אושן וונג עוד לא בן 35 וכבר הוא אחד המשוררים המהוללים ביותר לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו. כעת גם קוראי העברית זכו במבחר משירתו המתפרש על שני ספרי השירה שלו – ספר הביכורים "שמי לילה ירויים" מ2016, והספר "זמן הוא אם" שראה אור לפני כשנה. המתרגמת היא המשוררת שירה סתיו, שעשתה עבודה נהדרת, נאמנה מאוד למקור ורגישה בבחירת המשלב העברי (לכיוון הגבוה אבל לא גבוה מדי), והוסיפה לספר אחרית דבר מאירת עיניים. אפשר לומר ששני הספרים מצטרפים לסיפור אחד – לסיפור הפליטות והמנוסה שהובילו את וונג ומשפחתו מויטנאם לארצות הברית: סיפור רווי בכאב, אלימות, פגיעוּת, גזענות והומופוביה, המתגלה בחלוף השנים גם כסיפור סינדרלה: סיפורו של פליט חסר כל, השייך למעמד חסרי הקול, שהופך תחילה למשורר מהדהד בשפת התרבות שאליה היגר, ולאחר מכן לסיפור הצלחה ספרותי יוצא דופן.
לכאורה שני הספרים דומים, אך הדמיון ביניהם פחות משמעותי מההבדלים. בראשון העיקר הוא מסע הפליטות חוצה התרבויות על ייסוריו ואלימותו, ואילו בשני העיקר הוא הצורך לגשר בין מורשת האלימות והיסורים של הספר הראשון לתנאי חייו החדשים של וונג ככוכב ספרות בינלאומי. דומה שהתנועה מספר לספר מזכה אותנו במבט כפול על מסעו של המשורר – מנקודת המבט של הראשית הכאובה קדימה, אל העתיד הבלתי צפוי, ומהפרספקטיבה של הכאילו-סוף-טוב לאחור. ושילוב המבטים הזה, על רצינותו של כל אחד מהם, מאלף ומסחרר.
עיקר העוצמה של וונג מתגלה בספר הביכורים. מדובר בהשג נדיר. איך לתאר את יופיו? קודם כל יש לומר שלוונג יש כישרון מופלא לעיצוב דימויים ויזואליים – אימאז'ים – יפהפיים ונוקבים מהסוג הנחרת בזיכרון. מתחשק לצטט מהספר עוד ועוד אימאז'ים כאלה אבל אפשר להסתפק בשניים – אחד שקשור לאם: "החלק היפה ביותר/ בגופךָ הוא כל מקום/ שבו נופל צילה של אמךָ", ואחד שקשור לאב: "עוד גבר עוזב/ אל תוך גרוני". אלא שיותר מהאימאז'ים עצמם חשוב מה וונג עושה איתם – הוא מוזג ומערבל אותם זה בזה, ויוצר קולאז' חלומי, כמו-סוריאליסטי, שמצליח לספר סיפור קונקרטי להפליא – את סיפור מסע ההגירה ההוא, שראשיתו בנישואין של אישה ויטנאמית עם חייל אמריקאי, בילדים הנרדפים שנולדו להם, שאמו של וונג היתה אחת מהם, בנישואי האם לגבר אלים ונוטש, בהגירת האם והאב והבן לארצות הברית, ובהתבגרות של וונג כזר משתי בחינות, הן כויטנאמי והן כהומו, בעיר ענייה בקונטיקט.
טמון כאן גם הסבר אפשרי להצלחה יוצאת הדופן של הספר הראשון: וונג השתמש בו באמצעים פואטיים המזוהים עם המורשת המודרניסטית – האימאז', הקולאז', המערבולת הסוריאליסטית – כדי לכתוב שירה פוסט-מודרנית מובהקת הממוקדת בסדר היום של ההווה: בסוגיות הקשורות לרב תרבותיות, לגזע ומגדר ולאלימות של אמריקה. השילוב כה מוצלח שהוא מעלה על הדעת את סגנון הכתיבה העתיק שממנו נולדו כל סוגי המודרניזמים והפוסטמודרניזמים באשר הם: הסגנון הרומנטי. כי אפשר לומר שוונג מצליח להיות משורר רומנטי כמו פעם, כזה שמהדהד מתוך סיפור חייו האישי משהו הרבה יותר רחב – סיפור של דור, של זמן, של עידן.
הכל משתנה בספר השני, זה שמתמודד עם הסיפור מצידו השני, צד ההצלחה. יש בו לא מעט שירים נפלאים, כמו "Kuenstlerroman" (שקטע קצר ממנו מצורף לרשימה) ואחרים, המכילים באלגנטיות את הזינוק המעמדי שהמשורר חווה על מכלול השלכותיו: הקלה גדולה לצד תחושות של ניתוק, אובדן ובגידה, אבל הקונקרטיות המופלאה של הספר הראשון נעלמת בו לטובת סגנון כתיבה שהוא אמנם מודע יותר לעצמו, משכיל ומשוחרר יותר, ועם זאת פחות חד וחותך, ובמידת מה גם פחות מקורי. אלא שגם כשוונג לא בשיאו הוא כותב שירים נפלאים, חזקים וחכמים. כדאי מאוד לקרוא.
אושן וונג, מלכת הנשף האחרונה, מאנגלית: שירה סתיו, אסיה