ספרה החדש של אורית מיטל מלהיב משתי סיבות: משום שיש בו המון שירים נפלאים ממש, ולפעמים גם שמחים ומשמחים – לא קל לכתוב שירה משמחת – ומשום שהוא נכתב בעקבות פנית פרסה בפואטיקה של המשוררת: מפואטיקה של אינטנסיביות, מתח גבוה, זעם ואפילו אלימות, לפואטיקה של שחרור, הומור, רוך ופיוס, בעיקר פיוס של המשוררת עם עצמה, עם חייה ואפילו עם שירתה. ומתברר שכאשר ניכרת הקלה דרמטית בתביעותיה של המשוררת מעצמה – התביעות להתנגד, להיאבק, לחיות חיים סוערים ולכתוב שירה סוערת – דווקא אז משהו בחייה ובשירתה נעשה סוחף ושופע ומקורי יותר. הנונשלנטיות – כלומר מין רישול מכוון שקשור לחופש, שחרור, קלות ביטוי וקלות תנועה – עושה לשירתה של מיטל רק טוב.
הפואטיקה הקודמת – פואטיקת המתח הגבוה, שהגיעה לשיאה בספרה השלישי, "הבהוב ההווה" – הניבה שירים חזקים ומרשימים מאוד. זה לא שמיטל לא היתה משוררת מצויינת לפני המהפך הפואטי, אבל המהפך מעניק לשירתה מימד חדש – של משוררת פורצת דרך. השירה האינטנסיבית, שמונעת על ידי כעס, כאב והתרסה, היא במידה רבה דרך המלך של השירה הישראלית בכלל ושירת הנשים בפרט בעשרות השנים האחרונות. כשכתבתי על "מעבר לאופק השכמות", ספרה האחרון של הדס גלעד, וסיפרתי שהוא בלט בעיני לטובה בשל נכונותה של המשוררת לחרוג מהקו המקובל של שירי צער וזעם, שנחשבים לרציניים יותר, ולכתוב שירים מאושרים, גלעד כמעט נבהלה – האם נרמז מכך שאני מטיל ספק בערך הסגולי של שירתה? ברור שלא. להפך. אמנם לא הייתי אומר שמיטל כותבת שירים מאושרים – אולי קצת כן, אבל בעיקר לא – אבל דומה שהיא הרבה יותר שלמה עם עצמה משהיתה אי פעם: הן עם חסרונותיה המדומים והן עם מעלותיה המובהקות.
הספר נפתח בשיר שקובע את הנימה של הספר כולו, שיר ארוך ששמו "ממואר", מין קטלוג של כל הצרות שמיטל ידעה בחייה, מריבות, תסכולים, מחלה קשה, בעיות פרנסה, בעיות הורים, דיכאון ומה לא. "ועכשיו?" שואלת מיטל לקראת סוף השיר, ועונה: "שעת בוקר מוקדמת במיטה/ שוכבת על צד שמאל… נושמת/ כן/ אוהבת/ כן, כן." זה שיר מייצג לא רק בגלל הסיפור שמסופר בו, אלא משתי סיבות נוספות: בגלל פואטיקת הרשימה או הקטלוג שאפשר למצוא בלא מעט שירים נוספים בספר, ואפיינה מאז ומתמיד שירה מאשרת-חיים כמו תפילה – רשימת כל הדברים שאנחנו מבקשים מהאל, מודים עליהם לאל, ואפילו סולחים עליהם לאל (קטלוגים בולטים גם בשירתו המאוחרת, המפוייסת, של אלתרמן, ובשירת רחל חלפי ויהודה עמיחי), ובגלל הדגש על ההווה, על הרגע הזה ממש, דגש שבולט לאורך הספר כולו, ויש בו לכאורה משהו כמו-בודהיסטי, אבל הכנות וההומור של מיטל משחררים כמעט את את שיריה מיומרה רוחנית מדי לטובת משהו הרבה יותר ארצי, פתוח ונגיש.
וכאמור – אלה לא בדיוק שירים מאושרים. הצער כולו שם. בעיקר הצער הנורא הכרוך בילדות ובנעורים, באם המסוייגת, באב המתעלל, אבל גם צער מעידנים מאוחרים יותר, ואפילו צער הנטוע כולו בהווה. אלא שאושר היא מילה משונה, מבלבלת, ויש דברים חשובים ממנו – תחושת בית בעולם, נינוחות של אדם בתוך עורו, הנכונות להיעלם לתוך ההווה ונחמותיו, והרשות לסלוח לעצמך גם על השעות הפחות טובות, שמהן תמיד יש די הרבה. יש שירים שנרמז בהם שאולי זאת ההתרחקות מהאב שמאפשרת את החופש, שהאינטנסיביות היא מורשת האב, על הצורך הכפול ללכת בעקבותיו ולהאבק בו, והנונשלנטיות החדשה היא הליכה למקום אחר לגמרי, שיש בו שלום והשלמה, וראו זה פלא – הוא מניב שירים מסחררים לא פחות, ולפעמים הרבה יותר.
אורית מיטל, לוטשת אין, מקום לשירה
- לרשימה על "הבהוב ההווה".