כשמשורר מעניק לספרו את השם "שירים על סף" הוא רומז שהוא נמצא על סף פריצת דרך, שהוא שרוי בתנועה שעדיין לא הבשילה לגמרי אבל עומדת על סף התממשות. הוא רומז, בקיצור, שהוא כבר הגיע לדלת ותכף יצא, או להפך, יכנס, שהרי לסף יש תמיד שני צדדים. וכשמדובר בספרו השלישי של המשורר והקולנוען עמיחי חסון, ברור גם מהם הפנים והחוץ שמהם ואליהם נכנסים ויוצאים. הפנים זו החוויה הדתית – הדתית-לאומית, ליתר דיוק – ואילו החוץ מכונה לפעמים חילוניות, אבל הוא הרבה יותר פתוח ורחב ממה שנרמז בשמו, שכן מושג החילוניות מגדיר אותו רק על פי כיוון התנועה ולא מסגיר את תכניו הממשיים.
אלא שקריאה קשובה בשיריו של חסון מגלה שמשהו בתנועה הזאת תקוע, שהמשורר אולי נמצא על סף פריצה בחייו, אין לדעת, אבל אין לפריצה הזאת שום ביטוי מוחשי בשיריו. ההרגשה היא בעצם הפוכה – שהמשורר לכוד. דחוק אל סף שהוא לא מצליח לחצות, ואולי כבר חצה אבל באפס שמחה, בלי תחושה שהוא פורץ גבול אלא בתחושה הפוכה: שהוא מידלדל ושוקע.
את הטון נותן מחזור השירים הארוך שפותח את הספר, "הרואה". זה מחזור מרשים ומעורר אמון דווקא משום שהוא ענייני מאוד, ריאליסטי, סיפורי, הכי רחוק מהקדחתנות הסוריאליסטית שאפיינה רבים משיריו של חסון ב"בלי מה", ספרו הקודם. המשורר חוזר בשירי המחזור לנעוריו בישיבה התיכונית, ומעמיד שני סוגי תכנים אלה מול אלה: להט דתי מצד אחד, וכמיהה לחרוג מגבולות החינוך הדתי מצד שני. אלא שהלהט והכמיהה אינם נוגעים באותו עניין. הלהט הוא לאומני, וקשור בעיקר למחויבות ל"ארץ ישראל", ואילו הכמיהה היא בעיקר גופנית ומינית. המשורר היה ילד טוב במובן זה שהקפיד ללכת להפגנות נגד ההתנתקות וכיו"ב, אבל היה גם ילד רע משום שהוא נענה שוב ושוב לכמיהה לתענוגות העולם הזה.
למרבה הפלא מה שהכי בולט הוא יחסו המתנכר של חסון לזכרונות הנעורים הללו. למרות שהשיר שפותח את המחזור מספר על תחושת אובדן עמוקה המלווה את ההתרחקות מהנעורים, השירים עצמם כתובים בנימה שאין בה אפילו גרגר של געגוע או נוסטלגיה. להפך, האירועים מהעבר מתוארים כולם מתוך ריחוק, אירוניה עצמית, לפעמים כמעט-לגלוג. בין הגעגוע המוצהר לעבר והיחס הממשי לעבר מפרידה תהום לא ברורה (אולי דומה במקצת לתהום שמפרידה בין הדיון בצד הלאומני או שונא הזרים של החינוך הדתי-לאומי לבין הדיון בצד האנטי-מיני שלו, הקשור לשנאת נשים). דומה שעיקר תפקידו של המחזור הוא להדגיש את העובדה שאין למה להתגעגע. ואכן, השירים מסתיימים במסקנה ברורה מאוד: באכזבה גדולה.
אלא שהאכזבה הזאת היא כפולת להבים, ממש חרב מתהפכת שלוכדת את המשורר על הסף ולא מאפשרת לו להחלץ מגן העדן שהפך למין גיהנום. הקריאה בשאר שירי הספר מגלה שהאכזבה מהתכנים הדתיים היא רק קליפה של אכזבה עמוקה יותר – אכזבת המשורר מעצמו, הן משום שלא הגשים את תקוות נעוריו שיהיה תלמיד חכם, ובעיקר משום שלא מצא לתקוות ההן תחליף. בסופו של דבר הנימה השלטת בספר היא של ריקנות, אובדן דרך ואפילו של חטא. ההרגשה היא שהמעין הדתי נסתם, אבל לא נמצא מעיין שיחליף אותו, ולכן המשורר שרוי במין תהום. ברור שהיכולת הזאת, לשהות בתהום האכזבה ולכתוב עליה, היא מקור כוחו של הספר, ועם זאת קשה שלא לקוות שהמשורר ייחלץ ממנה. אפשר אפילו לשער שאם הוא ירשה לעצמו לחזור לזכרונות נעוריו בגישה קצת פחות מנותקת, קצת יותר מעורבת וביקורתית, בלי הצורך להתנכר ללהט ולכמיהה, התהום עשויה להתמלא בתקווה או במחוייבות חדשה, עמידה יותר למפחי הנפש של הזמן.
עמיחי חסון, שירים על סף, מוסד ביאליק
- לרשימה על "מדבר עם הבית".